אבני נזר יורה דעה קפא

זביני כמו שחילק הרא"ש (סי' ס"א) דכיון שהי' מתחילה הלואה לא אמרינן כלל דשער שבשוק יחשב כיש לו כיון שבידו לקנות. דקולא זו לא מקילינן רק בסאה בסאה, דכי אמרינן דחשיב כיש לו לא הי' מעולם הלואה על אחר הקני'. דמתחילה לא הי' הלואה רק עד הקני' ואח"כ לא יהי' הלואה כנ"ל. משא"כ בהלוה תחילה מעות דהלואה גמורה היתה וזה שחילק הרא"ש ודקדק כיון שהלוה מעות. פירוש דוקא דהלוהו פירות על סמך שער שבשוק הרי לא הי' הלואה רק עד הקני' משא"כ הלוהו מעות הלואה חלוטה היתה ודו"ק. ולעולם סברא דמה לי הן מה לי דמיהן אפי' בהלואה אמרינן. ומיושב קושיא ג': יד) ובזה נבא ליישב קושיא ד' דל"ל למתני' לומר וכן השער. דהנה בנמק"י בשם הרשב"א דמדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן מוכח דפוסק על שער שבשוק בחטין על יין כמו במעות על יין וכ"כ בשטמ"ק בשם הרמב"ן. ולפי זה י"ל דכשיש לו חטין מותר לפסוק מהחטין על יין כיון שכבר קנה החטין הרי פוסק מחטין על יין (וכן פי' בשטמ"ק בשם הרמב"ן קושיית הש"ס] כאילו נותן לו מעות כיון דמחטין יוכל למצוא מעות ובמעות יוכל לקנות יין יוכל לומר מה אהנית לי. ואף בבא מכח הלואה מותר משום מה אהנית לי: טו) ואין להקשות הא בסאה בסאה לא מהני טעמא דמה אהנית אף דמהני שער שבשוק כ"ש בבא מכח הלואה דלא מהני' בי' שער שבשוק. כ"ש דלא מהני בי' טעמא דמה אהנית לי. דלא קשיא דלענין שער שבשוק שההיתר משום יש לו. סאה בסאה קיל כיון דיש לו הא לאו הלואה היא. אבל היכא דאין לו סאה בסאה הלואה גמורה. משא"כ זה שקנה בחובו חטין. יין: טז) ותדע דלאו לגמרי כסאה בסאה חשיב מדמותר ביש לו אף שנותן אח"כ פירות והלוהו מעות. וסאה בסאה שני מינים אסור כנ"ל בשם הראב"ד ופסק הרמ"א (סוס"י קס"ב). אלא ודאי דמותר משום דסופו מכירה. וה"ה דיש לומר דמהני טעמא דמה אהנית לי אף דבסאה בסאה לא מהני: יז) ולפי"ז מתני' ע"כ מיירי דכשבא לפסוק מחטין על יין אין לו החטין שכבר אכלם דפירות שאין מבוררין הי' שהי' לו רשות להשתמש בהם וליתן אחרים. וכיון דפירות שאין מבוררין הי' על כרחין האחריות על המוכר הי'. דאי על הלוקח א"כ כשמשתמש בהם לצורכו חל עליו חיוב מחדש ולוה מחדש פירות בעת הזול ומחזיר בעת היוקר ורבית הוא. אלא ודאי אחריות על המוכר. ומה שקיבל עליו חטין מתחילה הוא מחזיר וקבלה ראשונה בהיתר הי' דאז הי' לו. וכיון דע"כ אחריות על המוכר קשה איך מותר בפירות שאין מבוררין כיון דאין מבוררין הא לאו מכר גמור הוא ולא מהני אף שמקבל עליו הלוקח זולא כנ"ל בשם התוס' (דף ע'): יח) ע"כ קאמר המשנה וכן השער דבזה מותר משום דלאו הלואה כלל כיון דמה לי הן מה לי דמיהן והוא מחזיר לו חטין ובשעה שמכר לו חטין בהלואתו כלתה הלואה דתחת המעות שתחת ידו מחזיר חטין. ומחטין הי' יכול להשיג מעות כיון שיצא השער ומה לי הן מה לי דמיהן הא אמרינן אפי' בהלואה כנ"ל קושיא ג'. ומה דמשני התם הלואה הכא זביני הוא דבהלואה לא מהני שער שבשוק ליחשב כאילו יש לו כדברי הרא"ש (סי' ס"א) וכנ"ל בישוב קושיא ג': יט) ועתה נבאר דברי הרא"ש וליישב הקושיא ה' עיי"ש. דהנה צריך להבין סברת הרא"ש דכיון דתחילה הלואה הי' לא פקע הלואה במה שקנה חטין. ע"כ הטעם כיון דאינו קנין גמור אלא למי שפרע [דאין לומר כוונת הרא"ש דחשיב נותן שכר עבור הלואה ראשונה דא"כ הו"ל רבית מאוחרת. והרי הרא"ש הוא הסובר דאין איסור רבית מאוחרת אלא אם כן פירש שבשכר הלואה הוא נותן. ולהרמב"ם בעינן שיתכוין לכך. ועוד דרבית מאוחרת קיל טפי מדרך מו"מ דדרך מו"מ הוי אבק רבית ורבית מאוחרת קיל טפי דאפי' לצאת י"ש פטור כמבואר בפוסקים] וא"כ קשה כל היתר דיש לו בקונה גדיש במעות דמאז חשיב של לוקח וברשותו אייקר [דאין לומר משום דלא הוי הלואה דאכתי הלואה מה שצריך לתקן התבואה וחוב זה עליו והלואה הוא] הא מתחילה הי' של מוכר. ואיך פקע בקנין שאינו גמור להחשב של לוקח: כ) וצריך לומר דהנה רבית אין איסור אא"כ הלוה מתחסר [כמ"ש הרי"ף והרמב"ם ביהיב זוזא אקרי ואזלי בני זרתא בזוזא ויהיב לי' בני גרמידי מותר. ופירשו הרי"ף והרמב"ם משום דהוא מוכר בני זרתא ומה שמניח הלוקח להשהות הקרי אין הפסד למוכר בזה עיי"ש. וכן משמע עוד בש"ס באומר לכשתמכרנו לא תמכרנו אלא לי בשויו מותר אף דבזבינא מיצעא הנאת לוקח ג"כ וכ"ש בזבינא חריפא] והכא בשעת קני' אין ריוח עדיין דתבואה שאינה ראוי' לקחתה תיכף רק אח"כ. אין שוה עכשיו יותר. ועוד דפוסק על הגדיש אסור לפסוק שוה ה' בד' כמ"ש התוס' רק בשויו וא"כ אין ריות בשעת פסיקה רק אח"כ בעת פרעון כשנתייקר והתבואה נגמרה בשלימותה ואז לא חשיב הפסד ללוה מה שנותן לו התבואה דכבר נקנית לו למלוה התבואה למי שפרע והי' אסור ללוה לחזור. ויוקר ההוא אסור ללוה לקחתו לעצמו דבמי שפרע קאי ואיסור הנאה לאו ממון הוא ולא חשיב הפסד ללוה. וע"כ דמותר ביש לו דלא חשיב הלואה ללוה כיון דתחתי' נתן החטין שאסור לחזור מקנין ובמי שפרע קאי. וכיון דמחטין הי' יכול להשיג מעות. וא"כ אין המלוה עושה לו טובה בהלואת המעות דתחתי' נעשו החטין איסור לדידי' ומה לי דמיהן מה לי הן: כא) אבל אין לומר בכל קונה במעות יופקע החוב מעות שיש לקונה אל המוכר כיון שאסור לחזור בו ואיסור הנאה החוב לדידי'. דליתא דהחוב ממונא הוא לדידי' דמכחו יש לו ממנ"פ או החוב או המקח. ואם לא כן אם הי' המוכר חוזר הי' קרח מכאן ומכאן. ומה"ט לא נפקע המלוה בקניית חטין רק שלא נקרא מלוה אצל הלוה שאינו מרויח כלום כיון שנתן תיכף תחתיהם י' החיטין ואיסורי הנאה הם אליו דאסור לחזור דבמי שפרע קאי ואין לו היתר הנאה בחטין רק אם יחזור המלוה הלוקח. אבל כל זמן שמעות הלואה בידו הרי אסור ליהנות מהחטין. וא"כ אינו מרויח כלום ולאו הלואה אצלו. ואף שיכול להשתמש בחטין וליתן אחרים היינו דמסתמא מלוה לוקח מרוצה בזה כיון דבאחריות דלוה הוא. אבל אם ימחה מלוה לוקח אינו יכול להוציאם. נמצא כל כמה שלא הוציא לאו