אבני נזר יורה דעה קפג

התנה כמפורש בגמ' באמר הלוקח לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מותר כיון שיהי' בלא תנאי רק כשירצה עי"ש. ואף דאם הי' בתנאי הי' צד אחד ברבית. מ"מ בלא תנאי אין כאן רבית ולא הערמת רבית. וה"נ במשכנתא דסורא כיון שאם לא יפדנה לא יהי' רבית קצוצה. ממילא אין איסור בלא התנה. וכל האיסור משום דאף אם לא יפדנה בתוך הזמן יהי' אבק רבית. וכיון שאין איסור רק משום א"ר שוב מותר באפסקי' אחר: ח' איברא דלפי"ז קשה על המחבר דבשכירות קאי בחזר והשכירה ור"ק הוא לשיטת רש"י אפי' במשכנתא דסורא ולמה יהי' מותר באפסקי' אחר. על כן נראה דהנה קשה על רש"י שפירש בחכירי נרשאי דהוי ר"ק שהרי אינו טורח בה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום. וקשה דהא תנן בהמקבל המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכירו. וממילא כשלא נשאר פירות כלל דאינו נותן לו כלום ואכתי ספק הוא. וכשאר משכנתא בלא נכייתא דהוי רק אבק רבית. וצ"ל דוקא משכנתא בלא נכייתא דאם לא יעשה פירות עוד יפסיד טרחתו ועבודתו בקרקע. משא"כ בזה דלעולם אינו מפסיד ואפשר שירויח וכן משמעות דברי רש"י שם וז"ל דרבית גמורה הוא שאין כאן ספק כעושה ואוכל שפעמים שמוציא ואינו נוטל. וכן הם דברי הרמב"ם שכתב הטעם דאפשר שירויח ואפשר שיפסיד עיי"ש (פ"ו ממלוה הלכה ז'). וכל זה במשכנתא סתם דאם יהי' מכת מדינה אף הוא לא ינכה לו מחובו כלום שהוא שוכר שדהו במה שמנכה לו ואם מכת מדינה אינו משלם לו כמפורש בש"ע (חו"מ סי' שכ"ב). אבל במשכנתא דסורא שאם שטפה נהר אינו נוטל כלום ואף דמזל הלוה גרים שמפסיד כל שדהו] כמ"ש הה"מ בשם הרמב"ן סוף פ"ו ממלוה. וה"ה במכת מדינה. נמצא שאם יהי' מכת מדינה יפסיד חובו והוא לא יתן לו שכירתו. וכיון שאפשר שיפסיד אין כאן רבית קצוצה. וזה נכון וברור: ט) ובמחבר (סוף סעיף א') ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא. הטעם דכיון דאפי' כשהתנה לא הוי ר"ק כמו שנתבאר לעיל שוב הערמה בדרבנן מותר. ולפי"ז בבית דאין כאן תיוהא והוי ר"ק כשהתנה לכ"ע אסור: י) כתב הב"י (בסי' קע"ב) בשם הרשב"א בתשו' דהא דחכירי נרשאי אינו אלא א"ר היינו דוקא במשכנתא דסורא. אבל במשכנתא סתם אי אפשר שלא יהי' ר"ק. ואינו מובן כיון שהרשב"א לא ס"ל דאגלאי מילתא למפרע והוי כהתנה מתחילה. ומביא ראי' מרבית דבי ר' חייא במוכר תבואה בהמתנה וחזר ולקחה בפחות דלא הוי רק א"ר. וא"כ למה יחשב במשכנתא סתם ר"ק: יא) ונ"ל דכיון דלאחר שחכרה מיני' הרי נותן לו דבר ידוע בכל שנה ששוה הרבה יותר מהנכיון מעט. ואם הי' מסלק לו חובו הי' החכירה מתבטל שהרי הי' השדה חוזרת אליו ולא הי' למלוה מה להחכיר. נמצא שע"י שאינו פורע לו חובו ומעות מלוה בידו הוא נותן דבר ידוע והוי ר"ק. משא"כ במשכנתא דסורא שהרשב"א לשיטתו שאינו יכול לסלק בתוך הזמן וכמ"ש הב"י (סי' קע"ב) שמשמע בנמק"י דלהרשב"א במשכנתא דסורא אינו יכול לסלקו בתוך הזמן] ע"כ אין איסור רק משום הערמה: יב) ומכל מקום דעת הרשב"א הזו יחידית הוא וכל הפוסקים דחכירי נרשאי במשכנתא סתם ומ"מ לא הוי ר"ק כיון דבשעת הלואה אינו קוצב דבר ידוע. ולא מבעיא לדעת הרמב"ם דבהרויח זמן לאחר הלואה וקוצב רבית דלא הוי ר"ק. אלא אפילו הראב"ד לא פליג אלא משום דהרוחת מעות כהלואה. אבל שיחשב כהלואה מי שאינו פורע חובו מאליו זה ודאי אינו: יג) סעיף ד' מחבר הלוה על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי ר"ק ויצאה בדיינים. עי' ברמב"ם (פ"ז מהלכות מלוה) מה שחילק בין זה למשכנתא. דמשכנתא גמר והקנהו הגוף לפירותיו וק"ל דהכא במה מיירי אם לא מסר השדה למלוה תיכף רק אוכל הפירות לבד. א"כ אין המלוה טורח בה ואינו דומה כלל למשכנתא בלא נכייתא דאפשר שיפסיד כמ"ש הרמב"ם שם. וא"צ לחילוק הנ"ל. ואם בשמסר לו השדה תיכף אינו אסמכתא כלל לדעת הרמב"ם פי"א מהלכות מכירה הלכה ג'. ואם תאמר דהכא לא מסר לו השדה משום הקנאה דלאחר ג' שנים אלא למשכון עד הזמן. א"כ הוי משכנתא ממש. ואי לא מסר לו השדה כלל רק המלוה אוכל פירותיו דכהאי גוונא לא חשיב המלוה מוחזק דאכילת פירות לא הוי קנין. וכשם שאין קנין כך לא הוי מוחזק כמ"ש התוס' ב"מ בסוגיא דרכוב ומנהיג. א"כ הוי ר"ק כיון דאין המלוה טורח בה ואי אפשר שיפסיד כנ"ל וצל"ע כעת: סימן קפג א) סי' קס"ה לבאר שמעתא דהמלוה את חבירו על המטבע (ב"ק צ"ז ע"ב) איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה [פירש"י המלוה את חבירו שום פרקמטיא. על המטבע שקצץ לו מעות] רב אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה [פירש"י בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם לו] ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן. א"ר נחמן מסתברא מילתי' דשמואל דאית לי' אורחא למיזל למישן אבל לית לי' אורחא לא. וכתב בעה"ת (שער מ"ו חלק ח') ז"ל כלומר שהשיירות מצויות ודרכו של מלוה לילך לשם וכגון זה כופין על מדת סדום עכ"ל. וקשיא לי טובא דא"כ מה הקשה הש"ס מהא דאין מחללין על מעות של כאן והן בבבל ואע"ג דאית לי' אורחא למיסק להתם והתם לא שייך טעמא דכופין כו' וע"כ ס"ל הש"ס דבאית לי' אורחא למיסק להתם חשובה מטבע כאן וא"צ לטעמא דכופין. ועוד עיקר טעמא דכופין על מדת סדום קשה דמסתמא המטבעות פסולות יכולין לקנותם כאן בזול. וא"כ אם ישוב לו חובו במטבע היוצא יקנה המטבעות פסולות וירויח בהם. ועוד דלמה לו למלוה לקבל אחריות הדרך. ועוד מי לא עסקינן שהמלוה צריך למעות תיכף במקומו: ב) ונראה דבעה"ת ס"ל ג"כ דחשובה מטבע כאן. וע"כ אף שהם בזול כאן מחמת שצריך להוליכן למישן. שוב מה שהלוהו משלם לו. דמה שאינו יכול ליתן לו מטבע פסולה הוא מחמת התנאי שהלוהו על המטבע. [ולשיטת הרמב"ם סתמא הוי כאילו התנה שיתן