אבני נזר יורה דעה קפ

ו) [ובאמת הי' ברשותו אינו חייב שבועת ביטוי דאין זה כפירת ממון כיון שלפי טענתו הי' משלם עבור החפץ. ה"נ כיון שנותן תיכף סאה אחרת אין כאן הלואה כלל ודו"ק] וכיון שאין הלוה נהנה מהלואה דומה כאילו אין מקבל נוטל ריוח דלא חשיב הלואה. ואף דמותר להוציא גם הסאה אחרת. היינו שאין מקפיד המלוה אם יוציאנה כיון שאחריות על הלוה וכעין מעות מותרין ומ"מ קודם שהוציאה ברשות מלוה היא ואין כאן הלואה ו) [ובאמת שלפי זה קשה ג"כ על הרמ"א בשם הריב"ש הנ"ל דמה בכך דקרוב לשכר כו'. מ"מ כיון שנותן סאה אחרת אין כאן הלואה. אך נראה ליישב עפ"י דברי הראב"ד הובא ברמ"א (סוף סי' קס"ב) בהלואה סאה חטין שישלם סאה דוחן אפי' אינו שוה יותר בשעת הלואה כיון שלפעמים אינם שוים אסור אפי' יש לו דדוקא בסאה בסאה כיוצא בו הקילו בו. וטעם הדברים דדוקא בסאה בסאה הקילו דמעיקר הדין מה שמלוהו משלם לו אפי' בלא אגר נטר. והא קמן דאפי' הוזלו נותן סאה. וה"ה הוקרו אפי' בלא תנאי שלו משלם סאה ע"כ הקילו בו. אבל כשהתנה לפרוע סאה אחרת אף שעכשיו אינו שוה יותר שמא בשעת פרעון יהי' שוה יותר. והוא אינו מחויב מעיקר הדין רק סאה שלוה. וכשמשלם סאה אחרת ששוה יותר רק אגר נטר הוא ע"כ לא הקילו. ואף דמותר לקנות שוה ד' בה' ביש לו הכא הלואה התם זביני. וה"נ בנ"ד כיון שקיבל עליו אחריות שויו. הרי נעשה עליו הלואת מעות כשיעור שויו (דזה הטעם בכל קרוב לשכר ורחוק להפסד דאסור. דכיון שקיבל עליו הפסד נעשה לוה בשיעור מה ששוה עתה] וכיון שלוה מעות ומחזיר פירות שבשעת פרעון שוים יותר רק אגר נטר הוא ואסור כדברי הראב"ד הנ"ל וזה ברור]: ז) אלא דאכתי קשה שהרי עד שקונה פירות בשוק הלואה הוא ושכר הלואה הוא נותן כשהוקר. דבשלמא אם היינו אומרים דברשות מלוה אייקר הי' ניחא דלא הוי רבית כלל. ומה בכך דהלואה היא עד שקונה בשוק. אבל עכשיו דאין ההיתר משום דברשות מלוה אייקר כיון שהוא באחריות הלוה. וכל מה שהוקר ברשות לוה ראוי להיות ורבית הוא נותן רק שתאמר שלא לוה כלל. והרי לוה עד שקונה בשוק ושכר הלואה זו הוא נותן וקשה: ח) ועתה נבא לטעם הגמ' דאי בעי זבין תיכף על שער שבשוק ופרע תיכף ולא יהי' רבית. וזה הטעם לכאורה מרפס איגרי. דמ"מ עבור שלוה המעות מעת קני' עד הפרעון רבית הוא פוסק. דרך משל הוא לוה עד זמן שנה והשער משתהה בשער אחד חודש נאמר שבידו לקנות בתוך חודש ולפרוע תיכף דהזמן לטובת הלוה נעשה. מ"מ מה שלוה גם על י"א חדשים אחרים רבית הוא פוסק אם יתייקר. ואין לומר שפסיקה הי' בהיתר. שהרי מתחילה לוה על שנה. וכמו מי שלוה ברבית על שנה כל חודש דינר אחד אף שבידו לסלק בתוך הזמן. ולדעת הרמב"ם רבית שאינו פוסק בשעת הלואה לאו רבית הוא. מ"מ זה ודאי רבית קצוצה היא שבשעת נתינה פסק שכל זמן שישהה המעות בידו יתן רבית וה"נ בזה. וזה הוקשה לראשונים ז"ל: ט) ע"כ הוסיפו טעם משום דהוי כאומר הלויני עד שיבא בני כנ"ל באריכות. דמשעה שיקנה לאו הלואה כלל. מה קשה הא מ"מ הלואה הוא עד הקני'. לזה אמר דאי בעי זבין קודם שינוי השער ופרע תיכף. נמצא שבעד הזמן שעד הקני' אינו פוסק רבית ומקני' ואילך שבעד זה פוסק דמים אם יתייקר הא אז לאו הלואה. נמצא שבעד הלואה אינו פוסק רבית. ומה שנותן יותר אינו בעד הלואה ומותר. אבל בהתנה שלא יוכל לסלק תוך הזמן הלואה הוא עד הקני' וכשנתיקר אחר הקני' רבית הלואה שעד הקני' הוא נותן בשעת פרעון. דאין לומר ברשותו אייקר כיון דקרוב לשכר. ומיושב קושיא ו'. וע"כ בקונה שוה ה' בד' על שער שבשוק אסור דשכר הלואה שעד הקני' הוא נותן דאפי' ישלם תיכף הא משלם שוה ה' בד' ומיושב קושיא ז': ועתה נבא לביאור הסוגיא דהוכיח הא מדר' ינאי דמה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על שער שבשוק אעפ"י שאין לו. ולכאורה הא מתני' הוא יצא השער פוסקין. ונ"ל דאשמעינן אפי' היכא דלא שייך טעמא דרבה ור' יוסף דמה אהנית לי כגון שאינו נותן לו עתה כל הדמים רק מקצת דמים והשאר ישלם בעת לקיחת התבואה כמנהג הסוחרים ואעפי"כ אשמעינן רבא דמותר כמו שלוין על שער שבשוק. משום שעד הקני' אינו נותן רבית דאי בעי זבין ופרע. ואחר הקני' הא לאו הלואה כיון שמקנה למלוה תיכף סאה כמו שלוה ממנו. ואין נ"מ אליו סאה זו או סאה זו. ה"נ דכוותי': יא) אלא שיש לחלק דהכא אף שקנה תבואה שפיר הוי לוה על מעות. שהרי אינו משיב למלוה תיכף תבואה וברשותו אייקר לא שייך כיון שאחריות אונסין על המוכר וכתבו התוס' דף ע' דדוקא באי תקפה ברשותך דמכר גמור הוא אמרינן כיון דמקבל עליו זולא שוה לזה ולזה הוא. והיינו בחביתא דחמרא שאותה החבית דוקא קנה וכדאמר אי תקפה ברשותך ומחזיר לו הד' זוזים כמ"ש הנמק"י שם. הרי שהמקח רק אותה חביות שבעין ע"כ מכר גמור הוא. אבל בקונה על שער שבשוק שאינו קונה דבר ידוע אסור כיון שעל המוכר אחריות אונסין והלואה הוי כיון שמלוהו מעות והוא אינו משיב תיכף תבואה [ואף דמ"מ לאו הלואת ממון הוא כיון שמשיב למלוה שווי המעות. וברבית הלואת כסף בעינן וכמ"ש המל"מ (פ"ו מהלכות מלוה ולוה הלכה א') משום דכתיב אם כסף תלוה את עמי והכא לאו כסף מקרי וכמ"ש התוס' ב"ק (ק"ז סוף ע"ב) דכהאי גוונא לאו כפירת ממון וה"נ לאו הלואת ממון. מ"מ מדרבנן בכל דבר אסור כמו הלואת קרקע אף דמה"ת מותר מכלל ופרט וכלל]: יב) אך מדר' ינאי נלמד מה לי דמיהן מה לי הן פירוש דמה נפקא מינה בין מעות שלוה בין התבואה שקונה אח"כ כדאמר ר' ינאי דמותר להחזיר מעות כיון דמן התבואה יוכל להשיג מעות כיון שיוצא השער. ה"נ הלוה הי' יכול להשיג מן התבואה שקנה בשוק מעות או מן התבואה שלוה כדברי הרא"ש (סי' ס"א). נמצא דלא נחשב הלואה מה שמלוה נתן לו מעות והוא לא נתן למלוה רק תבואה: יג' וזה שהקשו ר"פ ור"ה ברי' דר"י מברייתא דר' אושעיא דא"כ בא בהלואתו יהי' מותר אף שאין לו שום מעות מ"מ יהי' מותר מטעמים הנ"ל. ומיושב קושיא א' וקושיא ב'. ומשני התם הלואה הכא