אבני נזר יורה דעה קעט

חטין משום דיש לו חטין. א"כ בחנם נקט מתני' וכן השער וכן הקשה הרשב"א הובא בשטמ"ק). ה. קשה על הרא"ש (סי' ס"א) כמבואר בהגה. ו'. קשה בהא דמפרש לקמן (ע"ב:) בטעם לוין על שער שבשוק משום דאי בעי זבני ופרעי לי'. וביאר הרמב"ם משום דבידו לקנות ולפרוע תיכף וע"כ אם קבע זמן אסור. והרשב"א חולק דהזמן לטובת הלוה ויכול לפרוע תוך הזמן. ומ"מ הכל מודים שאם התנה שלא יוכל לפורעו תוך הזמן אסור. וכ"כ הרא"ש בתשו'. ופסק הרמ"א (סי' קס"ב סעיף ג'). וקשה דמרש"י משמע טעם היתר שער שבשוק משום דדומה להלויני עד שיבא בני. וכן כתב הרא"ש בפסקיו כנ"ל לשונו. וכ"כ שם בתשו'. וא"כ אפי' התנה שלא יוכל לפורעו תוך הזמן יהי' מותר כמו ביש לו. דמותר לעולם כמ"ש הרא"ש בתשו' שם. והובא בש"ך (סקי"א). ז'. דא"כ דשער שבשוק דומה לאומר הלויני עד שיבא בני. א"כ אפי' שוה ה' בד' יהי' מותר. ובמשנה בהדיא וכן השער. וכן מפורש בכל הפוסקים דאסור לפסוק רק כפי שער שבשוק. ושתי קושיות אלו הקשה ג"כ בס' שערי משפט וקושיא ראשונה הניח בצ"ע. וקושי' שני' רצה ליישב דשוה ה' בד' חמור מסאה בסאה. וליתא דהא ר' נחמן פסק כהלל דאוסר הלויני סאה בסאה עד שיבא בני ובשוה ה' בד' מתיר. ועי' בתוס' (ס"ג:) בד"ה מהו דתימא. הרי דשוה ה' בד' קיל מסאה בסאה: ב) וליישב כל הנ"ל נראה דהנה צריך להבין הא דמדמי יצא השער לאומר הלויני עד שיבא בני. דהא כל הטעם דהלויני עד שיבא בני מותר משום דתיכף נקנה למלוה למי שפרע וברשותו אייקר ולא הוי הלואה רק מכירה. אבל הפוסק על שער שבשוק נהי דהלוה בקל יכול להשיג לקנות. מ"מ מלוה זה לא קנה כלום רק שיש לו חיוב על הלוה והלואה גמורה היא. ונראה לפרש שאם יקנה הלוה על שער שבשוק יקנה אותם אז המלוה. דמעות הלואה לכך ניתנו (ואף דלא התנה כך דבדברים אלו לב ב"ד מתנה כמבואר בט"ז (סי' קס"ב סק"ג) ובשאר אחרונים שם עי"ש ולא חשיב קונה במלוה כיון דמתחילה לכך ניתן וכמ"ש במקדש לאחר ל' דמקודשת אפי' נתאכלו המעות דכתב הריטב"א פ"ק דקידושין דהמעות הלואה עד ל' ומ"מ לא חשיב מקדש במלוה כיון דמתחילה הלוה על דעת כך. ולא הוי דשלב"ל כיון שבידו לקנות בשוק: ג ויותר יש להסביר דברים אלו הא דיצא השער חשיב בידו. עפ"י מה דאמרינן בב"ב (דף פ"ח.) בהאי גברא דאייתי קרי דאתי כ"ע שקלי קרי קרי קם אקדשינהו. ופסק הש"ס דלא מהני דאין מקדיש דבר שאינו שלו. וה"מ דקיצי דמייהו. הרי דהיכא דדמיו קצובים אפי' בלא דעת המוכר יכול לקנות וא"כ כיון שיצא השער הוי בידו גמור לקנות וכל שבידו לא הוי דשלב"ל. נמצא שאם יקנה תיכף בשוק קודם שישתנה השער יחשב יש לו ומותר. ע"כ אפי' לא קנה מותר כיון דבשעת פסיקה אפשר להיות בהיתר כמו שפירש"י בהא דיש לו סאה אחת לוה עלי' כמה סאין. ופירש"י דבכל חדא איכא למימר זו תהי' תחתי'. ואף דלבסוף אינו משלם אותה הסאה רק עבור אחת והשאר איסור או אפשר שיאכלם כולם. ע"כ כיון דבשעת פסיקה אפשר בכל אחת שיהי' בהיתר אף שלבסוף לא קנה מותר: ד) אך דקשה על טעם זה דהא ודאי אף אם יקנה בשוק אם יאבדו אח"כ יהי' באחריות הלוה. וא"כ הוה קרוב לשכר ורחוק להפסד וא"כ לאו ברשותו אייקר. ועי' לעיל בהגה ב'. ואף דבדס"ד בהא דאם תקפה ברשותך מסיק הש"ס כיון דמקבל עלי' זולא קרוב לזה ולזה הוא. הא כתבו התוס' דף ע' סוף ד"ה דקאי דבעלמא לא מהני אחריות זולא ודוקא התם. דמכר גמור הוא. וא"כ הכא דהלואה שוב הוי קרוב לשכר כו'. וזה קשה ג"כ על רש"י בהא דיש לו סאה אחת לוה עלי' כמה סאין עי"ש [ואף שהתוס' (ס"ד:) כתבו דבפירות שאין מבוררין לא איכפת לן בקרוב לשכר כיון שיכול ליתן לו אחרים עיי"ש. אנן לא קי"ל כדברי התוס' אלו. דמפורש ברמ"א סי' קס"ב בשם הריב"ש בסאה בסאה ויש לו לא מהני אם מתנה שיהי' אחריות זולא על הלוה דהוה קרוב לשכר כו' הרי דאף דהוי פירות שאין מבוררין שיוכל ליתן לו סאה אחרת מ"מ אסור בקרוב לשכר. ולשיטת התוס' מותר אפי' מקבל עלי' מוכר זולא שהרי פוסק כשער הגבוה ועי"ש בהגהת אשר"י שכתב כן להדיא בשם ר"י בעל התוס' אלא דאנן לא קי"ל כדברי תוס' אלו]: ה) ליישב זה נראה עפ"י דברי הרמ"א (סי' קע"ז סעיף א') דאם הנותן לוקח כל השכר אפי' המקבל מקבל עליו הפסד מותר דאין כאן הלואה כלל. וה"נ בסאה בסאה ויש לו כיון דאותה סאה נקנית למלוה נמצא שאין כאן הלואה דמה נ"מ ללוה אם יש לו הסאה שהי' לו כבר או הסאה שמלוה לו עתה [ודומה למ"ש התוס' ב"ק (ק"ז סוף עמוד ב') בשומר שנשבע שבועה שאינה ברשותו אלא שנאבדה בפשיעה