אבני נזר יורה דעה קעג

והכא מדינא חייב לו וכמו שאין איסור גזל ללוה בשהוזלו כשמשלם חטין כיון דמדינא אינו מחויב יותר כמו כן למלוה כשהוקרו: והנראה בזה לפימ"ש הריטב"א בענין רבית דאף דמדעתי' נותן לו חשבי' רחמנא כמחילה באונס מחמת אונס שצריך ללוח. ה"נ מה שהלוה הלוה לעצמו סאה חטין לא עשה זאת רק מחמת אונס. ואלמלא זאת לא הי' נכנס בספק היזק אם יוקירו משום ספק ריוח ע"כ חשבינן כל הלואתו כאונס. ואם הוקרו דיינינן לי' כאלו גזל או נהנה ממון חבירו בלא הלואה או כאילו קצץ אותו דמים. דמה שלוה חטין מחמת אונס הלואה הי': יא) ובהכי ניחא ליישב הא דלוין על שער שבשוק משום דאי בעי זבני ופרעי. ומפורש בפוסקים דאפי' לוה מזמן מרובה כיון שבידו לפרוע תוך הזמן כל זמן שלא נשתנה השער מותר. וקשה טובא דמ"מ על זמן שאח"כ הוא נותן רבית. דומה למלוה ברבית שהתנה שעל חודש ראשון לא יתן רבית ואם יפרע בתוך חודש לא ישלם רבית כלל. מ"מ רבית קצוצה היא אפי' להרמב"ם דלא חשיב רבית רק בשעת קצוצה. וה"נ בזה נהי דעל זמן ראשון אינו נותן רבית. מ"מ על אח"כ הוא קוצב רבית אם יוקירו. ואין חילוק כלל בין יצא השער ללא יצא. אך להנ"ל דאיסור רבית דסאה בסאה הטעם דמה שנעשה הלואה הוא רבית וכהלואה באונס. וביצא השער מה שנעשה הלואה אינו הפסד ללוה כלל דאי בעי פרע קודם שנשתנה השער ולאו אונס הוא. ואף שמה שמשהה הלואה אח"כ ואינו פורע הפסד הוא אצלו ורק מחמת אונס. הרי שוב א"צ לדעת הלוה דכבר נעשה הלואה. וכך הדין מה שהלוהו משלם לו. ודו"ק היטב: יב) ולפי זה יצא לנו דין חדש בהלוה סאה בסאה בהיתר ואח"כ בהגיע הזמן ביקשו הלוה להרויח לו הזמן דמותר כיון שכבר נעשה הלואה אין שום איסור כלל. דכל האיסור הוא ההלואה עצמה דחשבינן לי' באונס: יג) עוד יצא לנו מזה בהלוה סאה בסאה באיסור והוזלו. ושוב הוקרו כמו בשעת הלואה דנותן כשעת הלואה. דלכאורה כיון שאם הי' משלם בשעה שהוזלו הי' משלם כשעת הזול נמצא דכשמשלם אח"כ כשעת היוקר. אגר נטר משעת הזול עד שעת היוקר שקיל. אך לפימ"ש דכל האיסור דחשבינן כהלואה באונס. והכא אם לא תחשבנו כהלואה אלא כגזלן או כנהנה מממון חבירו. הרי משלם כשעת הגזילה. ואף שאח"כ משעת הזול עד שעת היוקר מחמת אונס היא הלואה. הרי כבר נעשה הלואה ואין איסור [ולפנינו יתבאר שיש לפקפק בשני דינים אלו]: יד) ובהכי ניחא ליישב דברי התוס' (ס"ב:) בהא דיצא השער פוסקין אעפ"י שאין לזה יש לזה. וכתבו התוס' הטעם כיון שאם הי' בא המוכר לחזור הי' קאי במי שפרע לכך חשובים כנתייקרו ברשות לוקח. ותמוה מאוד דמפורש הטעם בגמ' (ס"ג) משום דאמר מה אהנית לי הא חיטי בשילי הא חיטי בהיני: טו) אך נראה דהוקשה להתוס' מטרשא דרב פפא דאסור דהיינו שמוכר בתשרי שישלמו בניסן כשער ניסן. ואסור אף דאם הי' משהה השכר עד ניסן הי' נוטל כשער ניסן. ואם הלוקח הי' משהה השער עד ניסן הי' יכול ליקח דמיו ואעפי"כ אסור. ואף רב פפא לא התיר אלא לדידי' משום דלא צריך לזוזי ואף אם הי' פורעים תיכף לא הי' מוכר בפחות והשכר שוה אצלו כשער של ניסן. ובהא לא קי"ל כוותי' משום דאזיל בתר לוקח. ומ"מ משום טעמא דחיטי מי קדחו באכלבאי לא שרינן. דאל"כ אפי' גבי לוקח שייך האי טעמא. דאף דהלוקח צריך לשכר. ה"נ המוכר צריך למעות ומ"מ אמרינן הא חיטי בהיני דיכול לקנות בעדם חטין. וה"נ נאמר התם דביד הלוקח להשהות השכר: טז) ועל כרחין לומר דאין זה טענה דנהי דלא אהני לי' למוכר במה שלוקח מאתו השכר. מ"מ אהני לי' במה שקוצב כשער ניסן דמן הדין אין לו ליקח רק כשער של עכשיו. ובמה שנוטל כשער של ניסן הוא מרויח. ואף שאם לא הי' מוכר כלל ג"כ הי' מרויח. הלא כל מלוה ברבית אפי' המלוה הי' לו עסק ברור להרויח או נכרי בטוח להלות לו ברבית. מ"מ אסור ליקח רבית מישראל. דאף שאם לא הי' מלוה כלל הי' מרויח במקום אחר. מ"מ עכשיו שהלוה לישראל הוא מרויח במה שלוקח מאתו רבית ושכר הלואה הא אסור ליקח. וה"נ בטרשא דרב פפא השתא שמוכר בהמתנה הוא מרויח במה שקוצץ כשער ניסן ע"כ אסור. וע"כ הוקשה להתוס' בפוסק על הפירות יחשב מהנה לו במה שנותן לו אח"כ הפירות כשער הזול של עכשיו ואינו נותן לו כשער היוקר של שעת נתינה: יז) ע"כ תירצו התוס' כיון דקונה עכשיו למי שפרע, ועכשיו אינו שוה יותר ואף שנתייקר אח"כ. מ"מ כבר נתחייב לו הפירות. ודומה להלוהו סאה בשעת הזול שאם נתייקר אח"כ מחויב לשלם מ"מ סאה כמו שנתחייב. כדברי ריב"ש. ולאו אגר נטר שקיל. רק נתחייב לו עתה במעותיו כדי השער. וממילא כשנתייקר מחויב לשלם סאה כמו שנתחייב. רק שתאמר דמ"מ הוא גופי' הוי רבית במה שמכר לו כלל. דאי לאו משום אונס הלואה שצריך למעות לא הי' מחייב עצמו כלל חטין במעותיו כדי לשלמם אח"כ כיון דעי"ז יפסיד. ע"ז שפיר משני הש"ס דזה לא נחשב הנאה ללוקח המכירה עצמה דכך הי' יכול לקנות בהיני ובשילי וכן לא נחשב הפסד למוכר דיכול לקנות במעות שקיבל כמו שפרש"י: יח) וכן בסאה בסאה דהקשה הש"ס לימא לי' חיטי מי קדחי באכלבאי. ג"כ הפירוש כך דז"א רבית במה שקיצץ לשלם לו סאה אח"כ אף יהי' ביוקר דזה מן הדין מה שהלוהו משלם לו. רק שתאמר דזה גופי' רבית מה שהלוה אצלו. דמחמת זה מרויח המלוה ומפסיד הלוקח. ע"ז יוכל לומר חיטי מי קדחי באכלבאי ואין הלואה עצמה עושה ריוח למלוה והפסד ללוה. ושוב ממילא מחויב לשלם לו מה שהלוהו. אבל אם לא הי' קונה כלל עכשיו והי' המעות הלואה עד שנתייקר השער הי' נחשב רבית במה שמוכר לו אח"כ בשער היוקר כשער הזול. וזה ריוח דמן הדין הי' לו למכור אח"כ כשער של אח"כ ולא הי' שייך לומר מה אהנית לי במכירה דלאו במכירה הוא מהנהו. אלא דהשתא שמלוה לו המעות עד אח"כ [כשמוכר לו אח"כ] הי' לו למכור כשער של אח"כ ובמה שמוכר כשער של עכשיו