אבני נזר יורה דעה קעא

ג) מיהו זה אינו אלא אליבא דשמואל אבל לרב דקי"ל כוותי' בפרדיסא הא אסור אפי' שכיח תיוהא. דאין לומר דנ"ד דומה לתורי דנפיש פסידייהו דמודה רב. דא"כ למה הוצרך הש"ס (ס"ג:) ליתן טעם ביצא השער פוסקין משום דא"ל מה אהנית לי הא חיטי בהיני. תיפוק לי' כיון שפוסק כפי השער שבשוק ואינו פוסק בזול גדול שוב מותר משום דשכיח תיוהא. אלא ודאי משום דקי"ל כרב בפרדיסא צריך לטעם זה. ולא דמי לתורי דנפיש פסידייהו: ד) מיהו מטעם אחר יש להתיר דהא בש"ס (ס"ג:) מקשה בסאה בסאה לימא לי' מה אהנית לי חיטי מי קדחי באכלבאי ומשני התם הלואה כו' וא"כ הכא דבדרך מו"מ שוב מותר מטעם חיטי מי קדחו באכלבאי. שו"ר בשערי משפט כתב טעם זה: ה) אך הראי' שהביא הט"ז מהנמק"י תמוה דהנ"י מיירי ביצא השער על היין כמ"ש להדיא. והכא הא לא יצא השער דאם יצא השער הא מותר לגמרי אפי' דרך הלואה דלוין על שער שבשוק. ובלא יצא השער אין ראי' כלל מהנ"י. וכבר השיגו השערי משפט בזה: ו) ולאחר העיון יש ראי' גדולה להתיר מהנ"י אפי' לא יצא השער. דהנה לכאורה נראה פשוט להתיר במוכר סאה ליתן לו סאה אחרת בזמן פלוני. מהא דלקמן (ריש סי' קע"ג) דדבר שאין שומתו ידוע מותר למוכרו ביותר משויו בהמתנה והוא טרשא דר"נ. וא"כ הכא דבלא יצא השער עסקינן [דאם יצא פשיטא דמותר כנ"ל]. ואין שומתו ידוע. הרי יכול לקצוץ דמיו כמו שישוה סאה לזמן פלוני: ז) ובכל סאה בסאה דרך הלואה אין להקשות כן כיון דאין שומתו ידוע עכשיו אין מבורר אח"כ הרבית ולשתרי כהא דסי' קע"ג הנ"ל. דלק"מ דדוקא בהא (דסי' קע"ג) דקוצץ דמיו כן. משא"כ בסאה בסאה דרך הלואה דאינו קוצץ דמיו כך. וא"ל שדמיו כמו ששוה הסאה אח"כ. שהרי לא קצץ דמים כלל. ועוד דדוקא דרך מו"מ מותר באין שומתו ידוע. אבל דרך הלואה הא תנן המלוה את חבירו לא ישכור ממנו בפחות. ואף דקרקע לעולם חשיב דבר שאין שומתו ידוע. משום דאין אונאה לקרקעות. ומותר למכור או להשכיר ביותר בהמתנה כמ"ש הרמב"ן והה"מ. ואין איסור אלא באומר אם מעכשיו בפחות. וא"כ אמאי אסור לשכור בפחות. וע"כ משום דהלואה. ודוקא טרשא דר"נ מותר משום דמו"מ אבל במוכר סאה וקוצץ דמיו סאה לזמן פלוני היינו טרשא דר"נ דשרי כיון דאין שומתו ידוע עכשיו יכול לקצוץ דמים כמו שירצה: ח) ואין להקשות דניחוש שמא יתייקר הרבה עד שיהי' ידוע שבוודאי לא הי' שוה כל כך ואסור דבטרשא נמי אמרינן בסי' קע"ג שאם מעלהו הרבה עד שידוע שבשביל המתנה אסור: ט נראה להביא ראי' דאין לחוש לשמא יתייקר הרבה שהרי הרמ"א אומר כן בסי' קע"ג סעיף ו' דמותר לקנות דבר שאין שומתו ידוע בהקדמת המעות דאין לחוש שישוה אח"כ יותר כיון שאין שומתו ידוע לא יהי' מבורר הרבית ועי"ש בחידושינו ואכתי ניחוש שמא יתייקר הרבה. וע"כ דלא חיישינן לחשש רחוק כזה. וא"כ לכאורה דינו של הט"ז פשוט להיתר: י) אלא דאכתי איכא חששא שמא בתוך הזמן יצא השער ואח"כ יעלה השער יותר. ומבואר בפוסקים בסאה בסאה לזמן פלוני יכול לסלקו בתוך הזמן כמו בהלואת מעות דיכול לסלקו בתוך הזמן. ולכאורה דה"ה במוכר ליתן סאה לזמן פלוני דיכול לסלקו בתוך הזמן. וא"כ אכתי הוי רבית שאם הי' פורעו בתוך הזמן בשער הראשון לא הי' נותן לו כל כך כמו שנותן כשמשלם לזמן שקבע ואגר נטר שקיל משער הראשון עד שער השני ומבורר הרבית כיון שכבר יצא השער בפחות תחילה והי' יכול לפורעו אז בזול והוא פורע אח"כ ביוקר): יא) אך זה נלמד שפיר מדברי הנמק"י שכתב דכשפסק תחילה על חטין יכול לקבוע אח"כ מחוב חטין על יין והכא בשעה שיצא השער ויש עליו חוב חטין הרי יכול לקבוע מזמן ההוא עד שער הגדול מחוב חטין שיש לו עליו: יב) ואין לחלק דשאני התם שחוב חטין שיש לו עליו הוא מחמת מעות שנתן לו תחילה ובמעות הי' יכול לפסוק תחילה. גם בחוב חטין שיש לו עכשיו עליו יכול לפסוק. משא"כ בזה שבא מחמת חטין שלא יצא השער עליהן. שתי תשובות בדבר. חדא שכבר הוכיח הפנ"י בטעם הנמוק"י שאין הטעם משום שבא מכח המעות שהרי לא נתן לו תחילה רק דינר זהב ואיך יכול לפסוק על יין בשלשים דינרין. אלא דבחוב חטין עצמו יכול לפסוק. ותו דגם בחטין שלא יצא השער יכול לפסוק על יין שיצא השער כמ"ש בשטמ"ק בשם הרמב"ן בהא דלמד מדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן דפוסקין על שער שבשוק. דאשמעינן דפוסקין מחטין שלא יצא השער על יין שיצא השער. וא"כ הרי יכול לפסוק מחטין של עכשיו שלא יצא השער על חטין של אח"כ שיצא השער עליהן. וע"כ ממנ"פ מותר דמשעת מכירה עד שיצא השער הראשון הרי נלמד מטרשא דר"ל דשרי. ומיציאת השער הראשון עד שיעלה השער הגדול הרי מותר מדברי הנמק"י דפוסקין על פירות שיצא השער עליהן מחמת חוב חטין שיש לו עליו כנ"ל. וע"כ גם עכשיו יכול לפסוק שתי הפסיקות יחד. וזה ברור ונכון: יג) ובעיקר חידוש שחידש הט"ז דאף שמחזיר סאה תבואה ממין שמכר לו כיון שאמר בלשון מכר חשיב מכר. נראה ראי' לדבריו מדברי הראב"ד הובא בסוף הסימן דאם אמר הלויני כור חטין ואחזיר לך כור קטניות אפי' יש לו אסור עיי"ש. הרי דאף ששני מינים הוא ובסתם הי' מותר דדרך מו"מ אפי' מחזיר יותר מותר ביש לו. מ"מ כיון שאמר בלשון הלואה נעשה הלואה. כמו כן להיפוך אפי' מחזיר אותו מין כיון שאמר בלשון מכר מותר: סימן קעו א) שם במחבר. ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהי' שוים בשעת הלואה הוזלו נותן