אבני נזר יורה דעה קסט

בש"ע אם רצה להחזיר לו דינר ורביע רשאי משום שלא פסק ליתן תבואה [והוא כמוכר תבואה] ובתר פסיקה אזלינן. א"כ לא יתחייב רק דינר: ז) אך נראה עפ"י מה דאיתא בתמורה (דף כ"ט.) נתן לה טלה באתננה אפי' הן מאה כולן אסורין. ומקשה בגמ' אילימא דשקלא אגרא מאה פשיטא מה לי חדא מה לי מאה. ומשני לא צריכא דשקלא אגרא חדא ויהיב לה מאה דכולהו מכח אתנן קאתי. והיינו דאף שלא נתחייב לה בשכירות רק אחד ואף דכולהו קיימי בחצירה בשעת ביאה. מ"מ כשלא נתחייב לא חשיב אתנן והכא לא נתחייב רק אחד. מ"מ כשנותן מאה כל טלה בפ"ע הוא לפרעון החוב וכולהו אתנן. וה"נ אף שרק דינר שווי ארבעה מגיע לו לפרעון הרבית. כל ארבעה מדות מהחמשה הוא לפרעון החוב שנתחייב לו והי מינייהו מפקת ע"כ כולהו רבית: ח) הגם שלכאורה אינו דומה דארבעה מדות לא נתן רק עבור ארבע מעה י"ל דהוא גופי' פלוגתא דאביי ורבא. אביי סובר אוזילו אוזיל גבי'. היינו כמו שאמרנו כיון דבתר פסיקה אזלינן. ואם תחשוב ארבעה מדות בפ"ע ורבית יתחייב אותו דינר עבורם וגם המדה אחרת בפ"ע לרבית דהי מינייהו מפקת ליתי'. דארבעה מדות לא נתן רק עבור ארבעה מעה ולא נתחייב להחזיר עבור ארבע מדות דינר. ורבא חולק דכולהו בתורת רביתא באו לידי'. פי' שלא הוזיל רק שנתן לו רבית יותר. והיינו ממש הא דתמורה. שפסק דינר ונתן דינר ורביע. וכל דינר בפ"ע הוא לפרעון הדינר רבית. וע"כ מחויב להשיב כל שווי החמשה מדות. אבל אינו מחויב להשיב חמשה המדות בעצמם. שהרי לא פסק כלל המדות. רק דינר רק דינר ורביע צריך להחזיר דכל שווי דינר י"ל הוא הדינר שפסק ודו"ק. ולתירוץ זה עוררני איש אחד: סימן קעג א) סעיף ט' הי' חייב לו דינר של ריבית ונתן לו בו גלימא או כלי צריך להחזיר לו הואיל והוא דבר מסויים]. נסתפק המל"מ באבק רבית דבר המסויים אם מחויב להחזיר. ולפענ"ד דאינו מחויב. דוקא בר"ק דבלא"ה מחויב להשיב גוף החפץ. אבל היכא שבלא זה אין חיוב השבה כלל אינו מחויב להפסיד ממון עבור זה. דהאיסור הוא שמחויב לחוש לכבוד עצמו שלא יהי' בזוי ואסור לבזות עצמו כשם שאסור להכות עצמו. אבל לתת ממון לסלק בזיונו אינו מחויב וכמה מלאכות בזויות שאדם עושה להרויח ממון ב) וראי' לזה מתוס' שהקשו בהא דהקשה הש"ס אי עשה תשובה מה בעי גבי'. והקשו התוס' למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינין. ואפי' לצאת ידי שמים אינו מחויב להחזיר א"כ מה קושיא מה בעי גבי' (ותי' התוס' דמ"מ כיון שהוא לא חס על כבודו גם הם אינם מחויבים לחוש על כבודו] ואי אמרת דאפי' באבק רבית לדידן בדבר המסויים מחויב להחזיר וה"ה בר"ק לר' יוחנן אתי שפיר בפשיטות קושיית הש"ס מה בעי גבי'. שהרי מחויב להחזיר כיון שהוא דבר המסויים. אלא ודאי כמ"ש דאין חיוב להשיב בדבר המסויים רק כשמחויב בלא זה להשיב שוויין בדבר המסויים מחויב להשיב גוף החפץ לא זולת זה. וזה פשוט וברור: סימן קעד א) סעיף י"א שטר שיש בו רבית וכו' אבל אם אינו מפורש אלא שכולל הקרן עם הרבית אינו גובה בו אפילו הקרן ובש"ך (סק"כ) אבל אם הלוה מודה י"א דגובה וכמ"ש הרב בחו"מ (סי' נ"ב). מקור הדין ברמ"א שם די"א אפי' הלוה מודה אינו גובה דאף בשטר מוקדם אפי' הלוה מודה אינו גובה. וכן הוא בתוס' ב"ב (קנ"ז:) והקשה איש אחד דא"כ מה מקשה הש"ס בב"מ (ע"ב:) אדר' יוחנן דמפרש הטעם גזירה שמא יגבה מזמן ראשון לימא משום דלא ניתן לכתוב. והא נ"מ אפי' הלוה מודה. ובתוס' ב"מ הקשו על מה שכתבו שם דהלוה נאמן לטעון פרעתי דא"כ לישני הש"ס דע"כ אמר ר' יוחנן טעם זה. ותירצו דגם לטעם דלא שיחן לכתוב נאמן לטעון פרעתי. אך אם אפי' הלוה מודה תקנו חכמים שלא יגבה. שוב יקשה. דבזה אי אפשר לומר דמשום דלא ניתן לכתוב יפטור אפי' אם הלוה מודה. דזה אי אפשר רק מתק"ח והא דלא ניתן לכתוב לא תקנתא אלא סברא דאין לו תורת שטר: ב) ונ"ל ליישב דהנה קשה מה טעם בזה דאפי' הלוה מודה יפטור. הא לא עביד איסורא בהלואה רק בשטר וליכא למיגזר שמא יגבה מזמן ראשון אם מבטלין השטר ולמה יתקנו עוד דאפילו הלוה מודה יפטור. ונ"ל דהנה צריך להבין בגזירה דשמא יגבה מזמן ראשון ממנ"פ אם נדע שהוא מוקדם לא יגבה מזמן ראשון ואם לא נדע לא הועילו בגזירתם ואכתי יגבה מזמן ראשון: ג' ומצאתי בריטב"א שכתב שמא יוציא בב"ד אחר שלא ידעו שהוא מוקדם ויגבה. וכוונתו דע"כ פסלו השטר לגמרי ונקרע השטר. אבל אם יהי' כשר לגבות בו מזמן שני אז לא נוכל לקורעו. וע"כ ס"ל להתוס' דנאמן הלוה לטעון פרעתי ולא יוכל לגבות בו גם מבני חרי. דאל"כ אכתי לא נוכל לקרעו דצריך לו לגבות בו מבני חרי ודעת הש"ך דאפי' להד"ם נאמן הלוה. ויש לפרש ג"כ דאל"כ אכתי לא נוכל לקרעו דצריך לו אם יטעון הלוה להד"ם. אך דעת הסמ"ע והט"ז דרק פרעתי נאמן. ולשיטתם י"ל דכיון דאינו יכול לגבות בו דיכול הלוה לטעון פרעתי שוב נקרענו]: ד) ובזה ניחא נמי דעת התוס' בב"ב כיון דע"כ תק"ח הי' שלא יועיל השטר לכלום כדי שנוכל לקרעו. ע"כ תקנו דאפי' באמת חייב לו יפטור דאל"כ איך יתקנו חכמים שיהי' נאמן להד"ם כנגד העדים כיון דמן הדין העדים נאמנים וגזלן הוא כשאינו פורעו. ואיך נעביד תקנתא שיהי' הלוה גזלן מן התורה. דהפקר ב"ד הפקר לא שייך בזה. שהרי אמרת דאם באמת חייב לו לא תקנו להפקיע החוב. והרי הלוה יודע שחייב לו. ואם באמת חייב לו לא הפקיעו חכמים החוב רק שתקנו שלא להאמינם. וכיון דמה"ת נאמנים הרי הלוה גזלן הוא. וכן כשטוען פרעתי כיון דמן הדין אינו נאמן לומר פרעתי: ה) וי"ל ג"כ דאין חכמים יכולין לתקן זה דחשיב עקירת דבר מה"ת בקום ועשה דמה שהלוה כופר בו חשיב קום ועשה דעובר בלא תעשוק וכנ"ל בסי' קס"ו ואף שהב"ד אומרים לו שבאם באמת חייב ישלם ולא תקנו שיעבור. מ"מ חשיב קום ועשה כמ"ש בשבועת העדות (דף ל:) דאם אשה רוצה להנשא ות"ח