אבני נזר יורה דעה קסח

סימן קעא א) שם בש"ך (סק"י) מפני כבוד אביהן בתוס' פרק הכותב דכופין אותם להחזיר אף דאין כופין על כיבוד אב דמתן שכרה בצידה. שאני הכא דאם לא יהי' מחזירין איכא קלון אביהם. ובתוס' הרא"ש כתב דלפי"ז הא דאמר מפני כבוד אביהן לאו דוקא אלא משום קלון אביהם. ובמל"מ הקשה דא"כ אמאי בלא עשה תשובה אין חייבין הא קי"ל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו ולנדותו דעל בזיונו מוזהר אפי' אינו עושה מעשה עמך. ותירץ דשאני הכא דאינו מבזהו רק שאינו עושה מעשה לסלק הקלון: ב) ולדידי ק"ל דממנ"פ אם אין בזה רק מצות כיבוד. מה בכך דאיכא קלון. סוף סוף אין בזה רק משום מ"ע שמתן שכרה בצידה. ואי יש בזה משום ארור מקלה אף שאין מבזהו בידים כאילו מקלה בידים ואסור אף בלא עשה תשובה. אך באמת על התוס' קושיא מעיקרא ליתא שהם סוברים פ"ב דיבמות (כ"ב:) בד"ה כשעשה תשובה דהא דאין הבן נעשה שליח לאביו כו' דוקא בעשה תשובה. וכן דעת הר"ן בחי' לסנהדרין. וא"כ שפיר אמרינן דהוא בכלל מקלה. מ"מ בלא עשה תשובה אינו מוזהר. ולפי"ז צ"ע לדינא למה דקי"ל (בסי' רמ"א סעיף ה') כרמב"ם דאפי' לא עשו תשובה אין הבן נעשה שליח. על כרחין לומר דכשאינם משיבים דבר המסויים אינו בכלל מקלה ואינם עוברים רק בעשה דכיבוד ואין כופין אותם: ג) אך נ"ל עפ"י מה דאמרינן ב"ק (דף מ"ח.) כיון דאית לי' למימלא ולא מלי' כמאן דכרי' דמי. וכן איתא שם (דף ק':) בנתיאש ולא גדרה חייב על מניעת הגדירה כיון שמחויב לגדור כדי שלא יבא מחרישתו לתוך שדה חבירו שוב מחוייב על מה שנאסר משום כלאים ע"י מניעת הגדירה. דזה הכלל כל שמחויב לעשות ולא עשהו כאילו הי' המעשה ההוא וביטלה וה"נ בנ"ד כיון שמחויב להשיב משום כיבוד. כשאינו משיב מחויב על הקלון שבא מכח מניעת השבה כאילו ביטל ההשבה בידים. והרי הוא בכלל ארור מקלה דחשוב ביזה בידים במה שלא עשה השבה שמחויב משום כיבוד: ד) אך כל זה כשעשה אביו תשובה שמחויב להשיב משום כיבוד אף שאין כופין על מצות כיבוד. מ"מ כיון שמחויב להשיב ולא השיב שוב חשיב כאילו ביזהו בידים והוא בכלל ארור מקלה וכופין. אבל בלא עשה תשובה שאינו מחויב בכיבוד ואינו מחויב להשיב אינו בכלל מקלה כלל. ולפי זה הא דאמר מפני כבוד אביהן ודקדק הרא"ש דהוה לי' למימר מפני קלון אביהם והוצרך לומר דלאו דוקא. ולדידי דוקא ודוקא דמפני כבוד אביהן שמחויב נצמח מזה דחשיב מקלה. ואי לאו משום כיבוד לא הי' חשיב מקלה כלל: סימן קעב א) שם סעיף ח' מי שהי' נושה בחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו ה' מדות של חטים והיו נמכרים ד' בדינר צריך להחזיר לו ה' מדות ואם רצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי. במל"מ (פ"ח מהלכות מלוה) דוקא בנ"ד שפסק לו דמים ונתן בעדם ה' מדות ע"כ א"צ להשיב המדות עצמם. אבל אם מתחילה כשהלוה לו נתן לו חפץ ברבית מחויב להחזיר לו אותו דבר כיון שלא קנאו המלוה ולא מכרו הלוה ולענין הוקר והוזל דינו כדין גזלנין שמשלמין כשעת הגזילה. ובשעה"מ (פ"ד מה' אישות) הקשה עליו דהוא עצמו כתב (פ"ד ממלוה) דרבית ממון גמור של מלוה. גם בחוו"ד ראיתי שכתב כיון שקנאו מלוה דינו כמו גזל לאחר יאוש שא"צ להחזיר לו גוף הגזילה: ב) ולפענ"ד דברי המל"מ ברורים ומוכרחים מדברי הרשב"א בתשו'. הובא ביתה יוסף. ביתומים שלקחו רבית בקטנותן ואכלו או אפוטרופס שלקח בעד יתומים גדולים רבית ונתן להם ואכלום פטורים מלשלם. דומיא דהגוזל ומאכיל בניו וכן קטן שהזיק פטור. ואם ברבית לעולם קונה גוף הרבית שלרה א"כ ל"ל אכלום אפי' הוא בעין כאכלום דמי. ובש"ע לעיל (סי' ק"ס סעיף כ') אפוטרופוס שלקח רבית והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפי' כשיגדלו. מבואר שאם הוא בעין חייבין להחזיר. מוכח שהחיוב על גוף החפץ. דאל"כ מה לי החפץ בעין או לא: ג) והטעם בזה דאף דמלוה קנה גוף הרבית מ"מ מצות וחי אחיך עמך חל שיחזור גוף החפץ שלקח. ואינו דומה לגזל לאחר יאוש דכיון שקנאו שוב אינו מחויב להשיבו דבגזילה חיוב ממון יש לו עליו ואין המצוה רק מה שמחויב. וכשמתייאש וקונה גוף החפץ אינו מחויב להחזירו. ואם הי' מתייאש גם מחוב והי' קונה אותו ג"כ לא הי' מחויב להשיב אלא דמדמי לעולם לא מייאש. אבל רבית הלא גם דמים אינו מחויב. ומה"ט פסק המחבר דאין יורדין לנכסיו ואעפי"כ מצוה עליו להשיב. כמו כן מחויב להשיב גוף החפץ אף שהוא שלו באמת דמצות השבה דרבית הוא שיחזור מה שהוא שלו ואין ללוה כלום עליו. וזה שכתב המל"מ כיון שלא קנאו המלוה ולא מכרו הלוה. פי' שאינו כדין המבואר בסעיף זה. שאם רוצה מחזיר דמים. דהכא קנאו בדינר רבית שהי' חייב לו. אבל בנידון המל"מ שאין כאן קני' [ר"ל לקיחה] ומכירה. רק שנותן לו החפץ ברבית מחויב לקיים השבה בגוף החפץ. ונ"ל עוד דאף אם מכר החפץ לאחר מחויב לחזור ולקנותו מהלוקח לקיים בו מצות השבה: ד) לכאורה נראה מלשון המל"מ דוקא שנותן לו בשעת הלואה החפץ ברבית. אבל אם פסק עמו שיתן לו חפץ ונותן לו אינו מחויב להחזיר רק דמים. והטעם בזה י"ל לפי דברי הרא"ש והר"ן (פרק השוכר את הפועל) דאם פסק לפועל חפץ בשכרו יכול ליתן לו דמים. וא"כ כיון שנתחייב רק דמים. כשנותן לו החפץ הוא כקונה חפץ בדמי רבית שהי' חייב לו: ה) אך ז"א דנהי דאינו מחויב ליתן לו החפץ עכ"פ יכול ליתן לו החפץ ואינו מחויב ליתן לו מעות. נמצא כשנותן לו החפץ אינו כקונה במעות רק פורע הרבית שהי' חייב לו. ודומה לפורע מעות רבית שמחויב להשיב גוף המעות כדמוכח מתשו' הרשב"א (סי' ק"ס) הנ"ל אף שלא הי' מחויב ליתן לו אותם מעות דוקא. מ"מ גם מעות אלו הי' בכלל הפסיקה ה"נ בזה. וזה פשוט: ו) אך יש לעיין לדעת המל"מ הנ"ל דאם פסק חפץ ברבית מחויב להשיב החפץ. ומה דאמרינן