אבני נזר יורה דעה קסז

סימן קסט א) שם סעיף הנ"ל בט"ז (סק"ג) העתיק דברי רש"י לפסק הלכה דבעינן תביעה. ולפענ"ד דברי רש"י אינם לפסק הלכה. דנראה ברור דרש"י בא ליישב קושיית הראשונים דלברי' לא אזהרי' רחמנא הא נשתעבדו נכסי מחיים. לזה תירץ רש"י דאין חיוב אא"כ תבעו בחייו וכשתבעו לאחר מיתה הא לא אשתעבדו נכסי רק לאחר מיתה. ואז חייל רשות יורשים. דומה להא דתנן פרק יש בכור מת האב תוך שלשים יום פטורין. ועוד דתביעה שתובע להיורשים לא הוי תביעה לחייב אביו ולא נתחייב אביו כלל ולא חל שיעבוד על נכסיו. וברייתא דהניח אביהם מעות של רבית ע"כ בלא תבעו לאביו דאם תבעו איך נוכל לרמי בר חמא דמפרש משום דרשות יורש כרשות לוקח והוי יאוש ושינוי רשות. הלא כשתבעו חזר מיאוש קודם שהי' שינוי רשות ואתי דיבור ומבטל דיבור. אלא ודאי בלא תבעו. וא"כ ניחא נמי לרבא דמפרש משום דלברי' לא אזהרי'. ולא יקשה דאשתעבד נכסי מחיים כיון שלא תבעו בחייו. כן ברור ומדוקדק בלשון רש"י במה שכתב שלא תבעו בחייו: ב) ולפי זה הרשב"א והר"ן והריטב"א שדקדקו מהא דלברי' לא אזהרי' דאין יורדין לנכסיו ולא מהני מחילה ברבית. על כרחין לית להו דבעי תביעה דא"כ לא הי' ראייתם כלום. וא"כ כיון דפסק בש"ע דאין יורדין לנכסיו על כרחין לית לי' הא דרש"י. ועוד דהרשב"א והר"ן והריטב"א רבים ובתראי נגד רש"י ז"ל וקיי"ל כוותייהו דלא בעי תביעה: ג) אך הטעם השני שכתב הט"ז משום דכתיב וחי אחיך עמך והכא לא יבא לחיותו של לוה נראה. ובקצוה"ח הביא דמיון לזה מהענקה וצדקה דלא שייך בי' דר' נתן. אך כתב דכופין הלוה לתבוע את המלוה כדי שיקיים פריעת בע"ח. אך אם קדם ומחל למלוה מועיל מחילתו כיון דלית בי' דר' נתן עכ"ד: ד והנה אם באנו לדמותו להענקה וצדקה אפי' אם כבר גבה אין בע"ח גובה ממנו כמ"ש הש"ך (סי' צ"ו). אך יש לחלק בשלמא צדקה שהמצוה למלאות חסרון העני. א"כ מה שמתפרנס העני בכלל המצוה ואז מתקיים עיקר המצוה בשעה שמתפרנס העני והנתינה לעני הכנה לזה. וכן לשון חכז"ל באבד סלע ומצאה העני ומתפרנס בה הקב"ה קובע לו שכר. ע"כ אין בע"ח יכול לגבות מצדקה להפקיע מצות הנותן. אבל מצות השבת רבית. הגם שהוא כדי שיתי' בה. היינו משום שלקח ממנו רבית וחיסר חיותו. מחויב להשלים מה שחיסר שיוכל לחיות בה. וכשהשיב לו הרי תיקן מה שקלקל. שגם מתחילה לא הי' כבר מתפרנס מהמעות רק שהי' יכול להתפרנס בה. וכשהשיב וגם עתה יכול להתפרנס הרי נגמר המצוה. נמצא מה שמתפרנס בה אח"כ איננו ממצות המשיב. ע"כ בע"ח גובה ממנו. רק שיעבודא דר' נתן לא שייך. דכשלא יבא כלל ליד הלוה ולא יוכל להתפרנס בה לא יקויים כלל המצוה: ה) וע"כ מה שכתב בקצוה"ח דיכופו אותו לגבות ליתא ממנ"פ דאם תיכף שיגבה הלוה הרבית מהמלוה יגבו אותו ב"ד ממנו באופן שלא יוכל להשמיט המעות מידם. א"כ לא נתקיים מצות וחי אחיך עמך כיון שאינו ראוי להתפרנס בה. ואם יהי' בידו יום או יומים. שוב אין ב"ד כופין מתחילה כיון שגם אחר הכפי' אפשר שלא יפרענו הלוה לבע"ח שלו והוי כפי' בכדי: סימן קע א) סעיף ו' לקח רבית קצוצה ומת אין הבנים צריכים להחזיר אא"כ הי' דבר מסויים כגון פרה וטלית ועשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת. משמע דבעשה תשובה לחוד אפי' מצוה ליכא. וק"ל דמ"ש מחוב דמצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם אף שלא הניח רק מטלטלין דלא משעבדי מ"מ מצוה משום כיבוד. ואף דמוכח מקרא דלברי' לא אזהרי' רחמנא. י"ל דמיירי בלא עשה תשובה דליכא משום כיבוד אבל בעשה תשובה מנ"ל. ולפמ"ש לעיל בטעמא דלברי' לא אזהרי' משום דכתיב עמך דליחי בהדך. וכשמחזיר לאחר מיתה לא נתקיים המצוה כלל. ניחא דאין מתקנים כלום בהשבה. משא"כ בחוב דגוף הפרעון נתקיים כהלכתו רק שאביהם הלוה לא פרע. אבל לפמ"ש דהכא הטעם משום דמת לאו בר מצות. אבל מעשה המצוה נתקיים מאי שנא מחוב דגם כן האב לא קיים מצות פריעת החוב. בשלמא לענין גוביינא בדיינים החילוק דבחוב הנכסים משועבדים למלוה והכא משועבדים רק למצותו. אבל בלא הניח אחריות נכסים דמצוה על היתומים רק משום כבוד אביהם מה חילוק בין רבית לחוב. וכן קשה לשיטת הרשב"א והש"ע משום דליכא שיעבוד נכסים. והרי מצוה על היתומים לפרוע אפי' לא הניח אחריות נכסים דליכא משום שיעבוד: ב) ואפשר לומר לפמ"ש הריטב"א דרבית לא מהני מחילת הלוה דלאו ללוה הוא חייב אלא מצוה לשמים. א"כ כשלא החזיר בחייו הוה לי' עבירות שבין אדם למקום. וכיון שעשה תשובה הרי מיתה עם התשובה מכפרים. משא"כ בחוב דלחבירו הוא חייב ואין יוהכ"פ ותשובה מכפרים עבירות שבין אדם לחבירו. וה"ה מיתה עם התשובה. וע"כ דוקא בחוב חייב לתקן חטא אביו. משא"כ ברבית דאין לאביו עוד חטא כלל: ג) אך יש לעיין מהא דאיתא בזבחים (דף ו'.) בעולה דמכפרת על חייבי עשה ואם הקריבו בלא סמיכה אין העולה מכפרת על העשה דסמיכה. דכל כמה דלא שחט בעמוד וסמוך קאי והוי עשה דלאחר שחיטה ואין מכפרת על עשה דלאחר שחיטה. ביאור הדברים דבשעה ששוחט מבטל העשה ואין מכפרת רק על עבירה שקודם הקרבה לא על עבירה דלאחר הקרבה. וה"ה על עבירה דבשעת הקרבה ובב"ב (קל"ז.) פירשב"ם בד"ה זה גיטך אם מתי דהמגרש שיחול עם גמר מיתה הוי גט. הרי דבשעת מיתה חשיב עדיין חי. וא"כ עדיין מחויב במצות. וא"כ אין מיתה מכפרת על עשה דהשבת רבית. דכל כמה דלא מיית בעמוד והשיב קאי. ואין מיתה מכפרת על עשה דבשעת מיתה ואף דאז אנוס הוא לא חשיב אונס כיון שהי' מחויב תחילה להשיב. וכן תשובה אינה מכפרת רק על עבירה שקודם התשובה והכא העבירה ברגע אחרונה שהוא בחיים. ואפשר כיון שהתשובה והמיתה מכפרים על מה שלא השיב בתחילה נשאר אונס בשעת מיתה וצ"ע בזה: