אבני נזר יורה דעה קסו

סימן קסח א) שם סעיף ה' מחבר אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו. והוא מדברי הר"ן בשם הרשב"א מדאין הבנים חייבים להחזיר בשהמעות רבית בעין או בהניח להם אחריות נכסים ש"מ דממון גמור של מלוה הוא וליכא חיובא דממונא עלי' ככל רק מצוה בעלמא. ודעת הרא"ה בס' החינוך דיורדין לנכסיו. וכן נראה מרמב"ם בס' המצות שלא מנה העשה דוחי אחיך עמך במנין המצות. והרמב"ן מנאו. וכתב המגילת אסתר בטעם הרמב"ם שהוא מ"ע אחת עם השבת הגזילה והרי בגזילה חיובא דממונא ואי רבית לאו חיוב ממון לאו בני בקתא חדא נינהו: ב) וכן נראה מפסק המחבר לעיל (סי' ק"ס סעיף ה') דמהני מחילה ברבית כמו בכל גזל. ואם לאו ממונא דלוה רק מצוה דמלוה. מ"ש מכופר כיון דכופרא כפרה לא מהני מחילה כמ"ש התוס' ב"ק (מ"ג.) בד"ה מאי לאו כופר. וכן כתב הראב"ד בשטמ"ק ב"ק (ק"ד:) דאי חומשא כפרה לא מהני מחילה. ואין לחלק דשאני התם שהוא כפרה על עבירה שעבר כבר. דה"נ העשה לתקן הלאו שכבר עבר [ולדעת הר"ן בשם הרשב"א דאין יורדין לנכסיו צ"ל דס"ל כמ"ש הריטב"א הובא בשטמ"ק דבאמת לא מהני מחילה ברבית. ודברי המחבר לפענ"ד סותרין זא"ז וצ"ע]: ג) ונ"ל עוד דאפי' לדעת מקצת הגאונים שהביא הרמב"ם והריטב"א דלא מהני מחילה ברבית אין מזה הכרח דאין יורדין לנכסיו. שהרי בכופר דלא מהני מחילה כנ"ל כתב הרשב"א ב"ק (דף מ') דב"ד מגבין כשאר נזקין דעלמא. והובא בהה"מ פ"י מהלכות נזקי ממון וכתב שזה דעת הרמב"ם. והטעם דאף דלאו ממונא דניזק רק חיובא לכפרת המזיק. מ"מ הנכסים משועבדים לחוב כפרה זו. וה"נ ברבית אף דמצוה דמלוה. מ"מ הנכסים משועבדים למצוה זו. רק טעם הרשב"א דברבית אין יורדין לנכסיו משום דגזה"כ לברי' לא אזהרי' רחמנא א"כ גזה"כ הוא ברבית דלא נשתעבדו נכסיו: ד' ואחרי נשיקת עפרו של הרשב"א ז"ל י"ל הטעם כיון דמצוה הוא וכשמת ונעשה חפשי מן המצות אזדא מצותו. ולא דמי לעולת ראי' דיורשים חייבים. וכן פדיון הבן כדאיתא כל זה בבכורות (נ"א:) דשאני פדיון הבן דמצוה מתקיימת בבנו לאחר מיתת האב. ואינו מצות האב רק מצות הבן על האב ונשתעבדו נכסי האב ג"כ למצות הבן [ואפי' מת הבן אכתי שייך בי' פדיון שהרי מברכין אחר מיתת הבן על פדיונו וליש פוסקים גם שהחיינו]. וכן עולת ראי' אף לאחר מיתתו צורך גבוה הוא כמו שפירש"י חגיגה (ז'.) בד"ה ונאמרה לא יראו פני ריקם לצורכי אני שואל: ה) ותדע שאם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ולא אמרינן דנשתעבדו נכסי. אלא ודאי משום דלא אשתעבד נכסי אלא לעולת ראי' ולאחר הרגל דאזדא עולת ראי' אזיל שעבוד נכסים. וכן פדיון הבן כשלא נשתייר אלא חמש סלעים ולאחר מיתתו נמכרו חצי נכסים כיון שלא נשתייר אלא חצי חמש אינו גובה מהם למ"ד דחמש ולא חצי חמש כדאיתא בבכורות (מח:). ואף דנשתעבדו נכסים שהרי תחילה הי' חמש סלעים. ומה בכך דעכשיו ליכא חמש שלמים ואין כאן מצוה מ"מ הנכסים נשתעבדו. אלא ודאי הנכסים לא נשתעבדו רק למצוה וכשאזיל מצותו אזיל שעבוד נכסים. וכן בכופר שכתבו התוס' ב"ק (מ"ג.) בד"ה מאי לאו דאם מת המזיק שוב אינו גובה דאין כפרה למתים. ואף דנשתעבדו נכסי בחייו כנ"ל בשם הרשב"א דב"ד מגבין כשאר נזקין. אלא משום דלא נשתעבדו אלא לכפרה וכשמת ולאו בר כפרה הוא אזיל שיעבוד נכסים. ה"נ כשמת המלוה אזיל מצות המלוה דמת לאו בר מצות ולאו ממונא דלוה וזכות הלוה הוא. שהרי אפילו אם הלוה רוצה למחול לא מהני דמצות המלוה הוא דליחי' בהדי'. וכבר כתבנו (בסי' קמ"ו) דאפי' לדעת הרמב"ם לא מהני מחילה ברבית רק כשאמר להחזיר לו כבר נתקיימה המצוה במה שנתחייב לו באמירתו ועיי"ש: ו) אך אף בלא זה י"ל כיון דכתיב וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דליחי בהדך. היינו דוקא כל זמן שהמלוה בחיים ג"כ ואם לא כן לא מתקיים דליחי "בהדך" וכיון דלא נתקיים המצוה אזיל שעבוד נכסים כמו בחמש ולא חצי חמש. כן נ"ל ברור: ז) וגדולה מזו משמע ברי"ו דכתב המקדש ברבית קצוצה שלקח מאתה אינה מקודשת. משמע מזה דלא קנאו מלוה כלל. וראי' זו הביא במ"א ועי"ש שהביא עוד ראיות. ועוד יתבאר (בסי' קס"ט) דשיטת רש"י דרבית כשאר חוב שיורדין לנכסיו ומהני בי' מחילה. וע"כ נלפענ"ד עיקר לדינא דלא נשתנה מצות רבית משאר מצות וכופר דאף דכפרה הוא מ"מ נשתעבדו נכסי. וידעתי בנפשי מאוד שאין דעתי הקלושה והעני' מכרעת בין הראשונים נ"ע בפרט שהמחבר פסק כדעת הפוסקים דאין יורדין לנכסיו. מ"מ הנלפענ"ד כתבתי: ח) ולפי זה יצא לנו דין חדש דאם מכר המלוה נכסיו הלוה גובה מהם כל זמן שהמלוה בחיים ואין לומר דהלוקח קונה אותם ביאוש ושינוי רשות. וכרמי בר חמא שפירש ריש הגוזל ומאכיל בטעמא דהניח להם אביהם מעות של רבית אין חייבין להחזיר משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי. והרי דלעולם חשיב יאוש ברבית שהלוה מתייאש. וא"כ בלוקח דקני בשינוי רשות קנה השיעבוד נכסים ביאוש ושינוי רשות. ואף דאין יאוש לקרקע הוא משום דברשות בעלים קיימא. אבל זה שאין לו אלא שיעבוד לבד לאו ברשותו קיימא. וכמו שכתבו התוס' ב"ב דחוב חשיב אינו ברשותו. ליתי' לדעת הפוסקים דלא מהני מחילה ברבית (והריטב"א שהוא בתרא נגד הרמב"ם סובר כן. והוא מובא בשטמ"ק. שהב"י לא ראה אותו. וכבר כתבנו (בסי' קמ"ו) שנ"ל שאף הרמב"ם מודה לזה כנ"ל] וא"כ לא מהני יאוש הלוה. ורמב"ח שפירש משום יאוש הוא משום דלא הוה ס"ל טעמא דלברי' לא אזהרי' רחמנא ולא הוה ס"ל דמצוה דמלוה הוא אלא זכות הלוה כמו בכל חוב ומהני מחילה ויאוש דידי'. אבל למה דחדית רבא לברי' לא אזהרי' רחמנא ולא מהני מחילה דלוה. ה"ה דלא מהני יאוש הלוה. וכן מפורש בריטב"א שהביא בשטמ"ק שהוכיח מדלברי' לא אזהרי' רחמנא דלא מהני מחילה. וא"כ לרמב"ח דלא הוה ס"ל הא דלברי' לא אזהרי' שפיר פירש מטעם יאוש. משא"כ לדידן לא מהני יאוש ושינוי רשות. וא"כ הלוה טורף מלקוחות שקנו קרקעותיו. וכן גובה אם הרבית בעין אצל לוקח לפמ"ש המל"מ (פ"ח מהלכות מלוה הט"ז) דמחויב להחזיר הרבית עצמו הרי נשתעבד הרבית עצמו: