אבני נזר יורה דעה קסג

משא"כ ברבית שאין שום חיוב ממון עליו וכמו שחילק הריטב"א הובא בשטמ"ק בענין מחילה דלא מהני ברבית. דאין חיוב ממון אלא מצוה לשמים. ואינו דומה לחוב למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא דמ"מ יש חיוב ממון עליו עיי"ש. והכין הוא ברורא דהא מילתא. וא"כ אף כשהלוה תופסו אינו קונה אותו והוי ודאי גזל. ואף שאם הי' ידוע שהוא רבית קצוצה לא הי' הב"ד מוציאין לסייע ידי עוברי עבירה. והרי הב"ד הי' כופין המלוה להקנות ללוה. אבל עכשיו שספק הוא ואין מחייבין המלוה להקנות. שוב מוציאין מהלוה דודאי גזל הוא אצלו וצ"ע. הגה. אולי זה עצמו הוא כוונת הש"ך במה שסיים ועיין לקמן סס"י קע"ז. המגיה]: ב) ויש לעיין ברבית קצוצה שתפס הלוה ממלוה ואח"כ מת המלוה מחויב הלוה להחזיר ליורשים כיון שלא קנאו הלוה רק כל זמן שהי' בחיים הי' הב"ד כופין אותו להחזיר. אבל כיון שמת והבנים אינם מחויבים. שוב מחויב להחזיר. אך מש"ך הנ"ל לא משמע כן. שו"ר בס' ישועת ישראל שכתב כן דמחויב להחזיר ליורשים. אך צ"ע מש"ך הנ"ל: סימן קסו א) סעיף ד' מחבר לא אמרו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל והוא הוציא ממנו על כורחו בדיני נכרים או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם יוצאה בדיינים. ראוי לבאר אם גבה סתם לא מדעת הלוה גם לא בע"כ שמיחה בו רק הגיע לידו מעות הלוה שלא מדעת הלוה. ולכאורה נראה דוקא שהלוה נתן לו מדעתו נעשה שלו. אבל בסתמא כיון שאבק רבית אין מוציאין תחילה מלוה למלוה. א"כ לא הי' חייב לו כלום. דאי אמרת דאבק רבית אף שאין מוציאין מלוה למלוה זה מחמת איסור אבל באמת חייב לו. א"כ אפי' לקח בע"כ של לוה למה יוציאו ממנו. כיון שחייב לו. הרי זכה במעות ואבק רבית אין מוציאין ממלוה. אלא ודאי אבק רבית לא חשיב שהלוה חייב לו: ב) איברא דהריטב"א פ"ק דקידושין (דף ו':) בהא דפריך הש"ס רבית מעלייתא הוא. כתב הריטב"א לישנא בעלמא מקשי אמאי קרי לה הערמת רבית אבל ודאי ממון רבית ממון גמור שאם גבה זוז רבית וקידשה בו מקודשת. עד כאן. ומדבריו למדנו דאף כשקידשה בחוב רבית אי לאו דהמקדש במלוה אינה מקודשת היתה מתקדשת ברבית. דאל"כ לא הי' צ"ל דמקשי אלישנא רק על הדין שמקודשת מקשה שתים. האחד דאינה מקודשת משום דרבית הוא אפי' אם הי' המקדש במלוה מקודשת ועוד היינו מלוה. אלא ודאי ס"ל חוב רבית חוב גמור חשיב: ג) [וכן משמע דעת הרמ"ה הובא בשטמ"ק (פרק הגוזל בתרא) דאם היורש גבה רבית שהי' חייב לאביו אין מוציאין ממנו דאין היורש מוזהר בבל תקח (ומה שלא אמר שמותר לכתחילה ליקח נראה משום דגורם לאביו שעבר למפרע בבל תשימון. דאינו עובר בבל תשימון אלא אם בא לידי גיבוי לבסוף). ומוכח דס"ל חוב רבית חשיב חוב גמור ע"כ כיון שהוא לא עשה החוב עליו רק אביו אין איסור נו לקחתו. אלא אי אמרת שלא הי' חייב לאביו כלום ממילא לא ירש כלום והרי הוא הגוזל וכיון דמוכח מפוסקים אלו דאפי' רבית קצוצה חשיב חוב כ"ש אבק רבית]: ד) וכן מוכח בגמ' דהיכא דגבה המלוה א"ר שלא מדעת הלוה וגם לא מיחה בו הלוה אין מוציאין ממנו מהא (דבדף ס"ז) דמסיק רב אשי במשכנתא דא"ר אפי' אכל טפי לא מפקינן מיני' מ"ט סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא עבד ר' אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים. והרי מה שלקח אבק רבית אצל היתומים הי' שלא לדעתם דלאו בני דיעה נינהו ולאו בני מחילה נינהו. הרי להדיא דאפילו לקח שלא מדעת אין מוציאין ממנו: ה) והא דאם מיחה בו הלוה וגבה מוציאין ממנו. היינו טעמא דכיון שמחמת איסור הי' מותר להפקיע חוב אבק רבית קנאו הלוה כיון שהוא מוחזק בו ודומה לגזל גוי למ"ד שמותר דקונה אותו להיות שלו דלא כבעל ס' יראים. דכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' רפ"ג) דמי שהי' לו פקדון של המומר זכה בו כיון דמותר לעשקו. וה"נ כשהלוה מיחה בו ולא רצה לשלם לו הרי נתכוין לקנותו וזוכה בו. אבל כל זמן שלא גילה דעתו שרוצה להפקיע הלואתו חשיב חוב. ודומה לגוי שמכר חובו לישראל דאף שהי' הישראל מותר להפקיע הלואת הנכרי במקום דליכא חילול השם מחויב לשלם לישראל כדאיתא (בסי' שס"ט). והיינו משום דכל זמן שלא הפקיע חשיב חייב לנכרי וה"נ בזה: ו) שוב ראיתי בשטמ"ק (דף ס"ז:) בהא דאיזיל ואייתי זוזי. בשם הרמב"ן דאם אכל שלא מדעת הלוה מוציאין מידו. והקשה לעצמו מיתמי דלאו בני מחילה נינהו. ותירץ דמסתמא במילתא דאבוהון קיימי וכ"כ הב"י (סי' קע"ב) בשם תלמידי הרשב"א. והנה מפורש להיפוך ממה שהוכחנו מהא דהריטב"א קידושין אך צריך ליישב הא דהריטב"א: ז) ונראה דהנה הרמב"ם (פ"א מהלכות גזילה ה"ד) איזהו עושק שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון בחזקה ולא החזירו כגון שהי' לו ביד חבירו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלים וקשה. ועל זה נאמר לא תעשוק את ריעך עכ"ל. והנה בגיטין (ל"ו:) בשביעית בזמה"ז דרבנן מקשה הש"ס מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ומדרבנן משמטא אמר אביי שוא"ת הוא רבא אמר הפקר ב"ד הפקר. פירש"י ואמרו רבנן דתשמט ונמצא הלוה גזלן על פיהם. שוא"ת הלוה יושב בטל ואינו עושה המצוה לפרוע חובו ולא עקר לי' בידים וכהאי גוונא מותר לעקור דבר מה"ת כגון שופר לולב ודומיהן עכ"ל: ח) ויש לעיין דאינו דומה לשופר ולולב דבמה שהוא שוא"ת נעקר המצוה ולאו איהו עקר לי'. אבל הלואה אם יפרענו מחר וליומא אוחרי אין בכך כלום. ואם מסרב מלפורעו על דעת שלא לפורעו לעולם הרי עובר תיכף. ואף אם יפרע אח"כ תחילה עבר רק שמתקן בהשבה. נמצא שהוא בסירובו לפרוע עוקר הד"ת ולאו מאליו הוא נעקר. (ואין לומר כיון דמניעת הפרעון הוא שוא"ת ויכולים חכמים לפוטרו מהפרעון שוב מה שכובש הממון ת"י אינו עושק כלל שאין למלוה עליו כלום. דליתא שכבר ביארנו לעיל (סימן קמ"א) דבמקום שחכמים עוקרים בשוא"ת אין החיוב נעקר