אבני נזר יורה דעה קסא

הלוה תחילה שלא יאכל מסלקינן לי' מפירי דכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל רבית אעפ"י שאינו אלא אבק רבית אין נותנים לו רשות לאוכלו כו' עיי"ש. ולכאורה דבריו צ"ע. דכבר קנה הקרקע לפירות וכאילו כבר לקח האבק רבית. ואף דבש"ס מבואר כן. הרי בש"ס באתרא דמסלקי קאי דלא קנה הפירות עד שיקחם. אבל בדלא מסלקי הרי כבר גבה האבק רבית. ומוכח מדברי הר"ן דמ"מ לא חשיב גבה עד שיקח הפירי דמ"מ עדיין הפירי בשדה הלוה. אך באמת אין ראי'. דבתשו' הרשב"א (סי' תרנ"א) העתיקה רלב"ח. (סי' ק"ג) משמע להדיא [הג"ה. חפשתי ולא מצאתי שם זה הדין להדיא. המגיה] דאם נתן אבק רבית קרקע לא חשיב שכבר לקח. והדין שהוא ללוה ומשום דאם תאמר שאסור ליטלה יהי' בחזקת הלוה דקרקע חשיב ברשות מי שיכול להוציאה בדיינים. וא"כ אף שחשיב רבית קרקע הרי אבק רבית קרקע ללוה. ודו"ק: ט) יש לעיין לדעת הר"ן בכתובות דהלואת מעות ורבית קרקע מותר מה"ת. מהא דלקמן (ס"ה.) האי מאן דמסיק תריסר זוזי דרביתא בחברי' ואגר לי' חצר דמתגרא בעשרה כי מפקינן מיני' תריסר מפקינן מיני' וכיון דיהיב לי' קרקע ואינו רבית דאורייתא ודינו כמו אבק רבית דאינה יוצאה בדיינין. ולמה מפקינן מיני' כלל. ואולי יש לחלק דדוקא כשהבטיח לו קרקע ברבית אבל לא כשהבטיח לו מעות ונתן קרקע כיון ששם הקרקע במעות: י' ולפי זה נראה דאם הלוה במאה קרקע לפרוע לו קרקע במאה ועשרים חשיב רבית מטלטלין כיון שלעולם שם הקרקע במעות שהם מטלטלין. והוי דומיא דפרע דירת ביתו ברבית מטלטלין שחייב: יא) ש"ך סק"ג עיי"ש. וטעם הדבר דבגזילה אף דאסור מה"ת מ"מ אינו בחיוב השבה כמפורש ב"מ (דף נ"ה.) דוקא בהקדש דאתרבי מקרא יש חיוב השבה בפחות מפרוטה ולא בהדיוט. והטעם פשוט דוקא איסור יש משום דחזי לאצטרופי ויהי' לאו גמור אבל לא יבא לעולם לכלל מ"ע רק מ"מ גוף החצי פרוטה לנגזל ויכולים להוציא מידו. משא"כ רבית דממון גמור של מלוה כדלקמן (סעיף ה') ובריטב"א פ"ק דקידושין. רק מצוה בעלמא עליו ובחצי פרוטה דליכא מצוה אין ללוה עליו כלום: סימן קסג א) מחבר סעיף ב' אבק רבית אם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר. הנה דבר זה מחלוקת בין הראשונים. והר"ן בחי' כתב דהא מילתא תליא ברבית קצוצה לר' יוחנן דאינה יוצאה בדיינין אם חייב לצאת י"ש. דאבק רבית לדידן כמו רבית קצוצה לר' יוחנן. והפוסקים דרבית קצוצה לר' יוחנן פטור אפי' לצאת י"ש הביאו ראי' מדפריך הש"ס (ס"ב.) לר' יוחנן מהא דהגזלנין ומלוי ברבית אעפ"י שגבו מחזירין. ואמאי לא משני דמחזירין לצאת י"ש. והר"ן דוחה מדקרי לי' גזלנים משמע לי' דומיא דגזלנים דמחזירין בדיינין. וקשיא טובא דהא בהגוזל קמא (צ"ד:) מוקי להא ברייתא גופא מחזירין לצאת י"ש משום קושיא דגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן. וא"כ באמת אף הגזלנים מחזירין רק לצאת י"ש. וכבר הקשו התוס' קושיא זו על פריב"ן דלצאת י"ש חייב: ב) וליישב דברי הר"ן נראה. דהנה לקמן (סעיף ז') ובש"ך (סקי"ב) דוקא אם בא לעשות תשובה מעצמו אין מקבלין ממנו אבל אם עומד במרדו מוציאין ממנו בע"כ. והוא מדברי התוס' פרק הגוזל. והביאו ראי' מכמה משניות שנשנה בדין השבת גזילה אלא שהקשו ע"ז דא"כ מה הקשה הש"ס מהא דהגזלנים ומלוי ברבית מחזירין והאי ברייתא לא משמע דמיירי בעבדי תשובה. (ואדרבה למה דס"ד דמחזירין בדיינים. א"כ אין עושים תשובה מעצמם]: ג ונראה ליישב דבאמת בגזלן שעומד במרדו מוציאין ממנו בדיינין. וע"כ נשנה כל דיני גזילה אבל ברבית דאין יורדין לנכסיו רק שהב"ד כופין אותו שיקנה בעצמו וכמ"ש בש"ך (סק"ז). ואף דאנוס הוא אגב אונסי' ומצוה גמר ומקני. וכמו בכל מקום דאמרינן כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכתב הרמב"ם הטעם משום דרוצה להיות ישראל לכל דבר רק שיצרו תוקפו וכיון שתשש יצרו ואמר רוצה אני באמת נתרצה יע"ש. וא"כ שפיר מקשה הש"ס ממלוי ברבית. דאף דעומד במרדו. מ"מ לאחר שיכפוהו ויקנה באמירת רוצה אני. הרי בא לעשות תשובה ואין מקבלין ממנו. ושוב למה יכפוהו תחילה שיכפוהו להשיב. ולאחר שירצה להשיב לא נקבל ממנו ולא ישוב כלל ולמה יכפוהו. ומשני מחזירין לצאת י"ש. ושפיר הפירוש מחזירין בדיינים דומיא דגזלנים. וה"נ הב"ד כופין עד שישוב. וכי תימא בשעה שישוב שוב יהי' הדין שלא ישוב. ליתא דלצאת י"ש חייב להחזיר. ושפיר ישוב רק שאין מקבלין ומחזיר לצאת י"ש. ושוב שפיר מתחילה כופין כיון שעומד במרדו. דומיא דגזלנים דמוציאין כיון שעומד במרדו ומיושבין דברי הר"ן: ד) מכל מקום עיקר תירוץ הר"ן מדקרי לי' גזלנים משמע לי' דומיא דגזלנים דמחזירין בדיינים קשה קצת. והרי אפי' לדידן אינו דומה לגזלן דיורדין לנכסיו ומלוה ברבית אין יורדין לנכסיו: ה) ומכל מקום באבק רבית דעת רוב ראשונים הרא"ש והרמב"ן והר"י מיגאש בתשו' דחייב לצאת י"ש. והרא"ש הולך בכל מקום בשיטת התוס'. והרי התוס' סוברים ברבית קצוצה לר' יוחנן אפי' בא לצאת י"ש פטור. ומ"מ באבק רבית סובר דחייב לצאת י"ש. משמע דס"ל דלאו הא בהא תליא: ו) וכן הוא מסברא דלר' יוחנן כיון דליכא מצוה כלל בחזרת רבית מהיכי תיתי יתחייב לצאת י"ש, אבל ברבית דרבנן לדידן כמו שברבית של תורה מחויב להשיב מה"ת כן ברבית דרבנן מדרבנן. רק שאין מוציאין בדיינין כמו גזל דרבנן דקי"ל דלא כר' יוסי, והוי רק גזל מפני דרכי שלום. ואין מוציאין בדיינין. כמו כן באבק רבית לדידן. ובגזל דרבנן משמע ג"כ דחייב לצאת י"ש והב"ד אומרים לו להשיב רק שלא יכפוהו: ז) וראי' לזה דבשבועות הדיינין מדמי הא דמשביעין אותו שבועות היסת לגזל דרבנן דלא נחתינן לנכסי'. ה"נ אם אינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסי' ומשמע דהש"ס מדמה כמו בגזל דרבנן אין כופין. ה"נ אין כופין אותו שישבע. מדפריך שם אהא דמשמתינן