אבני נזר יורה דעה קנט

דאין רבית בקרקע אלא דוקא בכסף ואוכל ולא בפחות מש"פ מדאמר באיזהו נשך ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה. ואם יש רבית בפחות מש"פ הא אצטריך לאו ברבית לפחות מש"פ וכו' עיי"ש. ולכאורה הלשון מסורס והיפוך דברים יש כאן דהי' להם לוטר דאין רבית בקרקע ולא בפחות מש"פ אלא דוקא בכסף אוכל. דפחות מש"פ ג"כ מכלל ופרט דכסף אוכל נימעטינן לה. אלא ודאי לא איצטריך מיעוט לפחות מש"פ אלא שלא יהי' אפי' כחצי שיעור אבל לאו גמור בלא מיעוט ליכא. וא"כ לחיוב מוציא שם רע כיון דילפינן מרבית ליתי' בפחות מש"פ דברבית נמי ליכא חיוב בלא קרא דכסף אוכל וגז"ש דמש"ר מעיקר קרא דברבית ילפינן לה ועיקר קרא בפרוטה: ז) מזה לדעת התוס' הא דאצטריך קרא דכסף למעט פחות מש"פ היינו שלא יהי' אפי' כחצי שיעור דאסור מה"ת ח) איברא דק"ל למ"ש התוס' חולין (ל"ג.) סוף ד"ה אחד נכרי דהיכא דלישראל אסור מה"ת מדין חצי שיעור שוב לא שייך מי איכא מידי, וא"כ מדפריך פרק ד' מיתות (נ"ט.) בהא דמי איכא מידי והרי פחות מש"פ. מבואר לשיטת התוס' דפחות מש"פ בגזל אפי' דין ת"ש אין לו וא"כ קרא לפטור ברבית למה לי ט ונראה דהנה לכאורה מוכח כפירש"י סנהדרין (נ"ז.) הנ"ל דהא דישראל לא עבר בפחות מש"פ הוא משום דבתר הכי מחיל לי'. מהא דמשני שם (דף נ"ט) על הקושיא דמי איכא מידי התם משום דלאו בני מחילה נינהו. הרי מפורש דפטורא דישראל משום דבר מחילה הוא. והרי מפורש (בדף נ"ז) דרק בתר הכי מחיל. הנה מפורש דמשום מחילה דאח"כ פטור תחילה. ועל כרחין כפירש"י דאין חיוב גזל אלא במידי דבר השבה: י) אך כבר כתבנו (באות ג') דלשיטת התוס' אי אפשר לומר כן. ונראה דהכי פירושא לשיטת התוס' לטעמייהו בחולין דהיכא דלישראל אסור מדין ח"ש שוב לא שייך מי איכא מידי עיי"ש. אלא דפחות מש"פ בגזל לא שייך חזי לאצטרופי. דאם יגזול אח"כ עוד פחות מש"פ לא יצטרף דכבר נמחל הראשון לאחר שגזלו. וא"כ בב"נ דלא מחיל לא שייך מי איכא מידי. דבישראל כהאי גוונא דלא מחיל הרי אסור מדין ח"ש. יא) ולפי זה י"ל ברבית אי לאו קרא דכסף אוכל לכלל ופרט הי' פחות מש"פ אסור מדין ח"ש. דכבר כתבו הפוסקים דרבית ממון גמור של מלוה אלא מצוה עליו להשיבו ובפחות מש"פ דאפי' איסור אין כאן אלא משום דחזי לאצטרופי. וזה לא שייך לענין חיוב השבה. נמצא דמחילתו שאח"כ לא מהני מידי ושפיר חזי לאצטרופי. בשלמא בגזל דבגזילתו אינו קונה אותו ואפי' אכלו דמים הוא חייב. כשמחל לו שוב אינו מצטרף דכבר נפיק מתורת גזילה לתורת מתנה אבל רבית דקונה אותו בלקיחתו ואיסורא דעבד עביד. שפיר מצטרף עם החצי פרוטה שיקח עוד אפי' מחל לו דאין לו מה למחול דכבר נקנה למלוה ואף מצוה אין עליו להשיבו ועדיין החצי פרוטה בתורת רבית הוא אצלו כיון דמחילה דאת"כ לאו כלום הוא. וע"כ שפיר איצטריך מיעוטא דכסף שלא יהי' דין חצי שיעור. והיינו משום דכתב קרא להדיא כסף לא מהני חזי לאצטרופי כעין שכתב בחי' הר"ן (פרק שבועות שתים) דבשבועה לא שייך דין חצי שיעור: יב) עוי"ל דהא דגזל פחות מש"פ מותר עפימ"ש החכ"צ בטעמא דח"ש אסור משום דכשאכלו אחשבי'. ובגזל דהאיסור משום שמחסר את הנגזל. ונהי דהגזלן אחשבי' מ"מ הנגזל לא אחשבי' וגבי דידי' לאו חסרון הוא. אבל ברבית דכתיבי תרי לאוין נשך ותרבית והאיסור משום שממון המלוה מתרבה ג"כ שפיר אסור משום דאחשבי' כמו כל ח"ש. ואף דמסיק לא משכחת תרבית בלא נשך. היינו לפי האמת דפחות מפרוטה מותר דנתמעט מכלל ופרט. ועוד דקרא בשיעור מיירי דהיינו פרוטה ויותר מבוארים דברים אלו עפימ"ש התוס' פרק השוכר את הפועל (ע"ב סוף ע"ב) דכל גזלן אין חיובו משום רבוי ממונא דגזלן שהרי לא קנאו רק משום חסרון הנגזל. (דמ"מ נעשה אינו ברשותו וחשיב חסרון לנגזל אבל לא ריוח לגזלן דשניהם אינם יכולין להקדיש]. וע"כ לא שייך אחשבי' כנ"ל. אבל רבית דקונה אותו כמבואר בפוסקים דרבית ממון גמור. שפיר חייב משום רבוי ממון דמלוה ושייך אחשבי'. ופחות מש"פ אסור מדינא אי לאו דמיעטי' קרא להדיא בכלל ופרט: יג) ובזה יש ליישב קצת שיטת הרמב"ם דאסור לגזול חצי פרוטה דין תורה. וקשה מהא דסנהדרין (נ"ז.) הנ"ל דפריך והרי פחות מש"פ דמוכח דבישראל מותר. ומ"ש הלח"מ (פ"א מגזילה) שיש ליישב בדוחק דמ"מ מקשה כיון דב"נ חייב ובישראל הוא רק איסורא בעלמא ליתא. שהרי הרמב"ם פוסק (פ"ט מהלכות מלכים הלכה י') שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל לבד וב"נ חייב בכ"ש. וע"כ ס"ל כשיטת התוס' דלא שייך מי איכא מידי רק במה דבישראל שרי לגמרי וקשה יד) ולמה שכתבתי י"ל דע"כ פחות מש"פ אסור לגזול. דאם נאמר שמותר יקנהו (וסברת בעל ספר יראים דאף דגזל גוי מותר אינו קונה אותו דעת יחידית הוא ולא קי"ל כוותי'. וברמ"א (חו"מ סי' רפ"ג סעי' ב') מפורש להיפוך] ושוב יהי' אסור משום דממונו מתרבה ג"כ ויהי' אסור. רק משום דאסור לו לקנותו דבזה אסור משום דאחשבי' ואינו קונה אותו ולא עביד איסורא. ושפיר מקשה הש"ס מי איכא מידי כו'. כיון דב"נ חייב ואינו קונה אותו ומ"מ חייב וישראל לפי האמת שאינו קונה אותו לא עביד איסורא. ומ"מ שפיר כתב הרמב"ם אסור לגזול דכשנהנה ממנו שהוציאו וכהאי גוונא עביד איסורא. וכשגזלו הרי רוצה לקנותו ובאמת אסור ושפיר שייך לומר אסור לגזול רק דלא עביד איסורא משום דלא אהני מעשיו: טו) עוי"ל לדעת הרמב"ם דמ"מ עביד איסורא משום דרוצה לקנותו אף שבאמת אינו קונה אותו מ"מ הא עבר אמימרא דרחמנא. וקושיית הש"ס ממזיק פחות מש"פ דאין ממונו מתרבה רק שמחסר האחר ולא שייך אחשבי': סימן קסב א) ש"ך סק"א יש מחלוקת בין הפוסקים אי שייך רבית בהלואת קרקע. מקור הדברים (בדף ס"א)