אבני נזר יורה דעה קנז

דמצוה להלותו ע"כ כשנוטל שכר על זה חשיב שנוטל בחנם. דההלואה בלא"ה מחויב. וכמו שאסור ליטול שכר על כל מצות של תורה להזות ולקדש. והלוה שנותן לו הוא מחמת אונס שצריך ללוות. וע"כ יתמי דלאו בני מיעבד מצוה דהלואה נינהו. ואפי' לבטל ממנו מצוה של תורה בידים מותר כמבואר בפוסקים שמותר להאכיל קטן חוץ לסוכה. ומצה בע"פ. ומשום דאינו רק ביטול מ"ע. ע"כ שוב הרבית אינו איסור אצלו כלל. וזה שכתב הריטב"א הא בשר שחיטות נינהו כנ"ל לשונו ואם כי הרשב"א והריטב"א חלוקים בטעמם. לדינא שניהם שוים דאף ברבית קצוצה אין איסור לא דאורייתא ולא דרבנן ועל כן אינו נפסל: ד) אך לדינא לא קי"ל לא כטעם הרשב"א כמו שיבואר לקמן (סי' ק"ס) ולא כטעם עם הריטב"א דהא קי"ל (סי' רנ"א) מי שהוא עבריין על אחת מכל מצות שבתורה אינו מחויב לא להלותו ולא להחיותו. ואעפי"כ אסור ליטול רבית ממומר אוכל נבילות לתיאבון כמבואר בכל הפוסקים (בסי' קנ"ט) ובדברי רי ספר יראים שהעתקנו לעיל (סי' קמ"ג אות כ"א). ע"כ כתב בחו"מ הטעם דאינו נפסל רק משום דסבר מצוה עבידנא: סימן קס א) סעיף כ' אם עבר האפוטרופס שהלוה מעות היתומים ברבית קצוצה והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפי' כשיגדלו. הט"ז (ס"ק י"ח) העתיק בטעם המחבר דברי הרשב"א לפי שהם לא התנו באותו רבית ולא לקחוהו מיד הלוה אלא הלוה נותן לאפוטרופס שהתנה עמו והאפוטרופס נותן לאלמנה או יתום. ואפי' בגזל גמור בכל כה"ג אין חייבין להחזיר כדתנן הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם כ"ש רבית וגם האפוטרופס פטור לפי שהלוה לא להאפוטרופס הוא נותן על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן להיתום והאפוטרופס הוא סירסורא דחטאה ואינו בתורת השבון כ"כ ב"י בשם הרשב"א: ב) וק"ל דלדעת הרשב"א גם ביתומים גדולים פטורים, והמחבר כתב אפי' כשיגדלו משמע דוקא שאז הי' קטנים. וגם בלא דברי הט"ז קשה דאם נאמר שהמחבר פוסק כריב"ש ומשום דקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואף לכשיגדלו פטורים כיון דבשעה שחל החיוב עליהם מחמת לקיחת הרבית הי' פטורים. ודומה למ"ש הט"ז (יו"ד סי' שצ"ו סק"ב) בהי' קטן בשעת סתימת הגולל והגדיל בתוך שבעה פטור מאיבול כיון דהחיוב מחמת סתימת הגולל ואז קטן הי'. גם בזה קשה דא"כ למה לי האכיל אפי' הרבית קיימת יפטרו דהא רבית ממון גמור של מלוה אפי' הוא בעין [גם אין לומר משום דלא יהי' אלא דאזוקי אזיק בקטנותן פטורין כמו שיתבאר לפנינו בעז"ה] ונבאר השיטות בקצרה ובזה יתבאר פסק המחבר בעז"ה: ג) הנה בעה"ת פסק דאפי' האכיל ליתומים קטנים חייבים כמו אפוטרופס שפשע בחורי דיתמי והזיקו דמשחלים מעליית יתומים. והיינו דאף דקטן שהזיק פטור הוא מפני שאינו בן דעת. אבל על פשיעת האפוטרופס שהוא בן דעת מתחייב הקטן. וה"נ מתחייב היתום על שלקח האפוטרופס רבית עבורו. והריב"ש נמי נראה דס"ל ראיית בעה"ח. ע"כ לא פטר לי' משום דלא יהא אלא דאזיק. וגם לא פטר לי' משום דהוי כגוזל ומאכיל כמ"ש הרשב"א. דהכא מתחייב היתום על גזילת האפוטרופס עצמו כיון שהי' עבור הקטן. ע"כ פטרו הריב"ש משום דלא יהא אלא גדול שלקח רבית אין כאן אלא מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו: ד) ומה שכתב בתשו' רעק"א ז"ל דאפשר דלא פליג הריב"ש על הרשב"א. דריב"ש הוצרך לטעם זה כגון שהלוו היתומים עצמם. ליתא דא"כ לא יהא אלא דאזוקי אזיק. וע"כ הוצרך לטעם זה רק היכא שהאפוטרופס הלוה. דבזה יש לחייב היתום על לקיחת האפוטרופס כהוכחת בעה"ת: ה) ומה שכתב עוד דריב"ש הוצרך לטעם זה בגזילה קיימת. ליתא כיון דהריב"ש אתי עלה משום דרבית ממון גמור של מלוה הוא. אין נ"מ כלל בין גזילה קיימת או אינה קיימת דאין יכולין לדון כלל על גוף הרבית רק לחייב גוף היתומים. והיתומים אין יכולין לחייב אפי' הם גדולים כמו הגוזל ומאכיל את בניו. ואף לפי מה שהעליתי לעיל. כדברי המל"מ דאם הרבית בעין מחויב להשיב גוף הרבית. מ"מ כיון שאינו אלא חיוב הגוף לבד. שוב דומה' להאכיל דאין לחייב האוכל כיון דבשעה שבא לידו הי' לאחר יאוש. ה"נ אין לחייב אותם. ובגזלן בגזילה קיימת אף שאין לחייב אותם. מ"מ הגזילה עצמה של נגזל ומוציאין אותה ממנו. משא"כ רבית דממון גמור של מלוה: ו) ואף שכן נכון בסברא. אביא ראי' לזה מהא דב"ק (קט"ו) דרב סובר [לאביי] המוכר מתנות כהונה דין הכהן אינו עם הלוקח אלא עם הטבח. ומשום דלית לי' דר' חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. וקשה הא המתנות כהונה קיימים ולפני יאוש בגזילה קיימת לכ"ע חייבין להחזיר כמפורש בברייתא דר' אושעיא ריש הגוזל בתרא. וצ"ל דרב לטעמי' דאמר בסנהדרין (ע"ב.) הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור אפי' איתנהו כיון דקילב"מ וליכא חיוב גברא לפרוע. ה"ה דאין חיוב השבה בגוף הגזילה והוא קונה הגזילה. ומשום דכל גזלן יש לו קנין בהגזילה מדחייב באונסין אלא דאיכא חיוב השבה. וע"כ הוא לנגזל. אבל במקום דקילנ"מ וליכא חיוב השבה. שוב קונה הגזילה. וה' כיון דלית לי' דר' חסדא וכשאכל פטור. גם בשהגזילה בעין ליכא חיוב גברא וממילא הלוקח קונה הגזילה כמו בקילב"מ. ודו"ק:. ז) ודוקא בדר' אושעיא שממילא נשארה לפני היתומים ולא גינו אותה שלא הגביהו הגזילה כדי לגוזלה. ולא נעשים גזלנים עלי'. ע"כ אינם קונים אותה. אבל הכא שהלוקח נתכוין לקנותה הוא קונה אותה כיון דליכא חיוב השבה. ומ"מ מוכח דהיכא דקונה אותו דינו כאכלו. וה"נ לדידן לאחר יאוש ברבית כיון דקונה אותו דינו כאכלו ודו"ק: ח) ומ"ש עוד דריב"ש הוצרך לטעם זה היכא שבשליחות היתומים הלוו האפוטרופסים. לא ידעתי מה זה. דהא אין שליחות לקטן. ומחוורתא דריב"ש פליג על הרשב"א דהיתום חייב על גזילת האפוטרופס עצמו עבור היתומים כהוכחת בעה"ת. ע"כ פטר לי' משום דהשבת רבית אינו חיוב ממון רק מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה. והבעה"ת דלא פטרו מטעם זה אפשר