אבני נזר יורה דעה קנו

והתקדשי לפלוני מקודשת. וברבית מותר לומר הילך זוז ואוזפי' לפלניא זוזי. דבקידושין קבלת האשה לבד גרמה לה להתקדש כמו בעבד כנעני דקבלת רבו גרמה. וברבית אין איסור אלא בנשך ותרבית. והיינו דאמר לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. אבל בנ"ד שהלוה מתחסר ג"כ אין הפרש בין רבית לקידושין כיון דאיסורא דרבית כעין גזל וכמו שהוכיח בס' יראים (מצוה מ"ז). מהא דאמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית. והיינו שהלוה נתנו באונס כמ"ש הריטב"א. וזה שהב"ד מפקירין ממונו א"צ דעתו כלל ואין כאן לתא דגזל: ד) איברא דלהרמב"ן שכתב (פ"ק דקידושין) כתב שטר אדמי לא מהני דלא נפיק מיני' מידי. הרי דבכהאי גוונא גרוע מהילך מנה שעכ"פ אחר נותן. וה"נ אין הב"ד נותנין שאינו שלהם. וגם הי' מקום עיון במ"ש הש"ך בקונה מקח בשטר קנה. ודעת הרמב"ם בממון לא מהני הילך מנה ותקנה קרקעך לפלוני. ובש"ע שם כתב הדין דבממון מהני ג"כ בלשון י"א עיי"ש. ומכירת שטרות דרבנן: ה) אשר ע"כ נראה דטעם המקדש במעמד שלשתן מקודשת דחשיב הוא הנותן לה כיון דמחמתו מפקירין הב"ד חשיב הוא הנותן. וה"נ עדיין חשיב הלוה נותן לו והוא באונס נותן. ואף שגוף הממון הפקירו הב"ד כיון שחשיב הוא הנותן הרי הלוה אסור לעשות שום טובה למלוה מחמת הלואה: ו) ונ"ל דכבר ביארנו בעזה"י לעיל דאם ספק אם יהי' לו לא חשיב רבית אפי' מדרבנן. ואף דכל אבק רבית בשעת הלואה הוא ספק. כמו בפוסק על הפירות או סאה בסאה דספק אם יתייקר. מ"מ בשעת נתינה ודאי. וע"כ כיון דמותבינן לי' בבי דינא ומפקירין ב"ד ממונו. ובשעת נתינה אף אם לא ירצה ליתן הב"ד כופין אותו ליתן. שכבר הפקירו ממונו בשעת פסיקה. רק בשעת פסיקה גרם שיפקירו ב"ד. ואז לא הי' רבית ברור. ובשעת נתינה כבר הפקירו ב"ד ממונו וא"צ לדעתו כלל. ואינו דומה לכל אבק רבית שכבר נתחייב בהיתר בשעת פסיקה דאז לא הי' איסור. דמ"מ הרי החיוב הי' מחמת אונס הלואה. ע"כ אסור ליטול והוי כעין גזל. אבל בזה שכבר הפקירו ב"ד ממונו וא"צ לדעתו כלל. הרי מותר ליקח אף שהפסיקה הי' באונס הלוה ומחמתו הפקירו ב"ד. מ"מ עכשיו החיוב אינו מחמת דעת הלוה. רק משום הפקר ב"ד ואין כאן לתא דגזל. רק שבאת לאסור שהלוה נותן לו בשעת פסיקה. והרי אז לא הי' רבית ברור. משא"כ בשאר אבק רבית שהחיוב רק מחמת דעת הלוה שלא הי' ברצונו ודו"ק: ז) וע"כ ברבית קצוצה שפיר חשיב הלוה נותן לו בשעת פסיקה שמחמתו הפקירו ב"ד. וגרע משאר רבית קצוצה שאינו עובר בשעת הלואה באל תקח רק בלא תשימון. ורק אם בא לידי גיבוי. דדומה לכתב לי' שטרא אדמי דהוי רבית כנ"ל (בסי' קנ"ב) ודוקא בשאר הלואה דאסור לקחתו ולא הוי ממון. אבל במעות יתומים שהב"ד יפקירו ויהי' מותר ליקח. יחשב נותן לו בשעת פסיקה כמו במקדש אשה במעמד שלשתן וע"כ אם נתן לו שלא בפני ב"ד אין היתר ליתן לו אח"כ בפני ב"ד. כיון שהב"ד אין כופין אותו בזה. א"כ אם ילך הלוה לב"ד ויתן לו יחשב הלוה נותן לו כיון שהברירה בידו שלא יפקירו ב"ד. ורק מחמתו שרוצה ליתן מפקירים ב"ד חשיב הלוה נותן: ח) שבתי וראיתי במל"מ שם בשם מהריב"ל שרצה לומר דאף אם הי' הפסיקה שלא בפני ב"ד. ב"ד כופין אותו ליתן. אלא ששוב דחה זה שהמקבל יכול לומר שלא הי' בדעתו להתחייב רק משום שידע שאסור לו ליתן. וא"כ כשהלוה רוצה לתת אגלאי מילתא שבאמת רצה להתחייב. ושוב הב"ד כופין אותו. ולאו ברצון הלוה עכשיו תלוי. רק שהי' בידו לכחש ולומר שלא כיון להתחייב. אך עיקר דברי מהריב"ל בזה שהב"ד יכופו אותו אם הפסיקה הי' שלא בפני ב"ד לא מסתבר. דשוב בעינן ב"ד חשוב להפקיר שלא מדעתו וכמ"ש בנ"י. ע"כ ברור כמ"ש סימן קנט א) שם רמ"א וכל אפטרופוס שהלוה ברבית קצוצה עיין בח"מ (סי' ל"ד) אם נפסל. ושם בח"מ פסק דאינו נפסל דסבר מצוה עביד. ובתשו' הרשב"א הביאו הב"י שם משמע דבלא טעם זה נמי אינו נפסל, ואזיל לטעמי' דהשטמ"ק כתב בשמו דף ע' בהא דמעות יתומים מותר להלותם ברבית דס"ד אפי' ברבית דאורייתא שרי. והקשה עלי' יתמי דאכלי דלאו דידהו כו' וכתב הרשב"א עלי' וז"ל נראה דהי' סבור שמותר להלותם אפי' בר"ק לפי שהאפטרופוס אינו נוטל רבית והיתומים אין חייבים במצות גם הם בעצמם אינם מלוים כו' אין זה בכלל לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים לפי שהם אינם עושין, בידים האיסור. ואינו דומה למה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי מפתח הבא לי חותם. דהתם הא קעביד בידים דבר האסור לו כשיגדיל. ור' נחמן נמי לא אמר לו שעובר האפטרופוס על דאורייתא אלא אמר לו שיתום המתגדל בממון שאינו שלו יענש מיתה עכ"ל ביאור דבריו אלו לקמן אות ג']: ב) גם הריטב"א כתב וז"ל לפום פשטא משמע דאפי' ברבית דאורייתא שרי. וטעמא משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וגם אנו אין מוזהרין על ממונם דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכל היכי דאזהר רחמנא למלוה אזהרה ללוה ולערב ולעדים ולסרסור. ואע"ג דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו הא בשר שחיטות נינהו. וכיון דיתמי נינהו ושרי להו מדאורייתא לית לן למיסר מדרבנן כי היכי דליהוי להו רווחא ולא יכלו נכסיהם. ואמר להו ר' נחמן משום דיתמי נינהו ספינן להו זוזי דרביתא יתמי דאכלי דלאו דידהו כו' כלומר מוטב שימותו ולא יאכלו על ידינו זוזי דרבית דלא ליתי למיסרך לכי גדלי. והאי לישנא מוכח שאין לנו שום איסור בזה אלא משום דלא ליספו להו כעין איסורא. דאי לאו הכי הוה לי' למימר ומשום דיתמי נינהו עברינן אנן אדאורייתא או אדרבנן. ומדלא אמר הכי שמעינן שהמלוה מעות יתומים ברבית אין בו משום איסור תורה לא משום לא תשימון ולא משום לא תשיך ולא איסור מלוה ברבית מדרבנן. ונ"מ דלא מיפסל בהכי לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכן דעת רבותי עכ"ל: ביאור דבריו נראה דס"ל דאיסור רבית במצות אם כסף תלוה את עמי תליא. דמשום