אבני נזר יורה דעה קנה

וגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה ואין כאן רבית הבאה מלוה למלוה. וכן דעת הר' שמואל הובא במרדכי פרק המפקיד דמותר להלותם ברבית דלאו רעהו מקרי. ומ"מ בקיץ להו גם להר' שמואל אסור דחשיב של עניים עצמם רק בלא קיץ להו כל עני בפני עצמו אינו שלו. ואין לחושבו ממון מיוחד רק להקדש שהוקדש למצות צדקה. והרא"ש בתשו' (כלל י"ג ס"ח) בשם מהר"ם הביא ראי' להיפוך מדאיצטריך קרא לשמור ולא לחלק לעניים תיפוק לי' מדלא חשיב רעהו: ב) וליישב דעת הרשב"א והר' שמואל נראה דודאי עניים המלוים אינם עוברים דכל אחד בפ"ע אינו עובר דלא חשוב שלו וכמו בחמץ שלא בא ליד כהן דכל אחד אינו עובר בבל יראה. כמפורש במשנה פסחים דאמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י. הרי דכהנים אינם עוברים אף דממנ"פ תנתן לאחד מהם. מ"מ כל זמן שלא בא לידם כל אחד בפ"ע לא חשיב שלו. וה"נ לענין רבית כל אחד מהעניים אינו עובר דלא קרינן בי' כספך אכלך. אבל בשומר ממון עניים ופשע י"ל דחייב ממה נפשך. דמ"מ הי' המעות מגיע לאחד מעניים וממנ"פ נתחייב. ודוקא לענין רבית דבאיסור עניים המלוים אנו דנין אין למימר ממנ"פ אחד לקח רבית דאין אחד עובר בשל חבירו. ולכל אחד בפני עצמו ליכא ממנ"פ. וכן בב"י אין עוברים מהאי טעמא. אבל בשומר דלחייב השומר אנו דנין והרי ממנ"פ פשע בשל אחד: ג) וא"ל לענין רבית נמי הרי הלוה ממנ"פ נותן רבית לאחד. דליתא דאיסור הלוה במלוה תלוי וכמ"ש הפוסקים בענין ליקח מעות ממומר כדלעיל (סי' קנ"ט). וכיון דעניים המלוים אינם עוברים גם הלוה אינו עובר. ומזה יצא לנו הדין דליקח רבית ממעות עניים גם הרשב"א מודה דאסור. ומיושב קושיית מהרי"ט בהא דל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית. דהא איצטריך לאו בגזל בגזל מעות עניים דלא קיץ להו. ולפמ"ש זה גם להרשב"א אסור. וזה ברור מאוד: ד) ואין להקשות הא הרשב"א הוא הסובר כמ"ש הר"ן בשמו (פרק שבועת הדיינין) דמי שקיבל שמירה מקטן אינו בדין שמירה כמו עבדים ושטרות כו' ואפי' מפשיעה פטור. א"כ בהא דלשמור ולא לחלק ליכא ממנ"פ. דשמא הי' נותן לעני קטן ואינו חייב בשמירת ממונו אפי' בפשיעה. דליתא דזה רק אם קיבל מקטן עצמו אבל גדול שנתן נכסיו לשמור חייב כמו אפטרופוס שפשע בשל יתומים דחייב. וכן בהמפקיד מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוה לי' לעיוני. והיינו דגדול נתן לשמור אף שהוא נכסי קטן חייב. ועיין בשערי משפט (סי' צ"ו) ודו"ק: ה) במל"מ כתב ליישב קושיית הרא"ש על הרשב"א מהא דלשמור ולא לחלק דאצטריך קרא אפי' הזיק בידים. ובחוו"ד הקשה דאם איתא דצדקה חשיב ממון שאין לו תובעין ואפי' אכלן פטור וקשה הא דקאמר בערכין באומר סלע זה לצדקה משתמש בה כי היכי דלחייב באחריות ופירש"י כמו שולח יד בפקדון. הרי דאפילו שליחות יד מחייבו באחריות כ"ש כשאכלו: ו) ולק"מ דהר"ן (פרק הזרוע) בהא דאנסו בית המלך את גורנו דחייב משום דמשתרשי לי' כתב דאף באכלו חשיב משתרשי לי' אלא דשאני התם דהפקיע מצותו. משא"כ באנסו בית המלך כו' דלא גזלו הוא ועדיין מצותו קיימת. דמה לי הן מה לי דמיהן. וביש"ש שיבח דבריו עיי"ש. וה"נ באומר סלע זה לצדקה ולקח מהם על מנת לשלם ולא נתכוין להפקיע מצותם שפיר חייב משום דמשתרשי לי'. אבל באכלן שלא ע"מ לשלם הרי הפקיע מצותם ופטור: ז) ודמיא הא לנדרי תענית דלוה אדם תעניתו ופורע דכתב הר"ן פ"ק דתענית אפילו אמר יום זה לוה ופורע דדומה לסלע זו לצדקה דאפי' בסלע זו מותר לשנותה ואעפי"כ כתב הר"ן שם ביום זה ושכח ואכל משלים אותו יום. ולא אמרינן דמחויב להתענות יום אחר. שהרי לוה אדם תעניתו ופורע אפי' ביום זה. ע"כ כיון ששכח ואכל שלא על דעת פרעון אינו חייב לפרוע. וכשלוה על דעת פרעון מחויב לפרוע ודכוותה בצדקה דהר"ן מדמי להו אהדדי כנ"ל וזה ברור: ח) מ"ש החוו"ד ליישב מהא דערכין דאפי' אמר הרי זה מחייב. במחכ"ת אין לזה שחר. דשם לא מיירי כלל מאומר הרי זה. דלא שייך כלל הרי זה בערכין כדאיתא שם. רק מיירי באומר הריני בערכי וכמ"ש הלח"מ (פ"ג מהלכות ערכין הלכה י"ג): סימן קנח א) שם רמ"א אע"ג דיש מהמירין דאינו מותר אלא בב"ד. הוא דעת רש"י שפירש הא דמותבינן להו בבי דינא. שב"ד מפקירין ממונו של מקבל אצל היתומים. ובמל"מ (פ"ד מהלכות מלוה הלכה י"ד) דאם הלוה לו שלא בפני ב"ד. אם רוצה ליתן לו הריוח בפני ב"ד מותר. עוד שם במל"מ הקשה דאי משום הפקר ב"ד אפי' ברבית קצוצה יהי' מותר. ומה שתירץ שם שאף אם יפקירו נכסיו הרי עשה איסור בשביל הקציצה אינו מובן. שהרי מתחילה הפקירו נכסיו. ועוד דקי"ל דאינו עובר אלא בבא לידי גיבוי. והרי גבה מעות הפקר: ב) ולפענ"ד נראה דהנה ק"ל טובא בטעם רש"י שב"ד מפקירין נכסיו. דמ"מ אם לא הי' מקבל עליו לא הי' ב"ד מפקירין וחשיב הוא נתן לו. ותדע שהרי המקדש במעמד שלשתן מקודשת כדאיתא בפרק האיש מקדש. וליש פוסקים מקודשת מה"ת משום דהפקר ב"ד הפקר מה"ת וא"כ לא נתן ממונו. שב"ד הפקירו ונתנו לה. אלא ודאי כיון שע"י שהקנה לה נעשה ההפקר ב"ד. חשיב שהוא נתן. ואין לחלק ולומר דוקא התם שתקנה קדומה הוא. ואין הב"ד עושים עכשיו. חשיב שהוא הקנה לה. משא"כ בנ"ד דמותבינן בבי דינא ממש. שהרי בפרק השואל (צ"ו:) נמעול ב"ד. פירש"י שבאותו הדור כו' ונמצאו הם המקנין עיי"ש. הרי דלעולם חשיב בכל תק"ח ב"ד שבאותו דור המקנין. ואעפי"כ מקודשת: ג) ולכאורה י"ל דדומה להילך מנה והתקדשי לפלוני שהרי הב"ד לא נתנו לה רק אם תתקדש אבל בנ"ד [הגם שאין לדמותו להא דמותר לומר הילך זוז ואוזפי' לפלניא זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. וכיון שהב"ד נותנין למלוה אין כאן איסור. דליתא שהרי הלוה מתחסר ג"כ. וכל החילוק שבין רבית לקידושין דבקידושין הילך מנה