אבני נזר יורה דעה קנד

מהר"א ששון. ואפי' לדעת מהרשד"ם דספק רבית לחומרא. כתבנו הטעם משום דלית ללוה ממונא גבי' רק מצוה דרמיא אמלוה. ומש"ה לא מהני מחילת הלוה והוה ספק איסור. אבל בזה שרבית מאוחרת הוא ואין חיוב חזרה רק משום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ומעות הלוה הוא. וכיון דמעות הלוה הוא. שוב מועיל מחילתו אם ימחול עתה בלי שום אונס כדברי הריטב"א הנ"ל דהא דאסרה תורה רבית מדעת הלוה. משום דחשבי' רחמנא כמחילה באונס. אבל אם ימחול מדעתו תחילה מועיל דממון הלוה הוא והוי ספק ממון אפי' למהרשד"ם ודו"ק: ז) אבל בתחילה כשיודע שנותן לו יותר אסור לקבלו. דהא דשרי ספק גזל הוא משום דאינו מחויב ליתן לחבירו ספק ממונו כנ"ל. דמה חזית דדמא דהאי סומק טפי. ולא הקפידה תורה על ספק ממון חבירו יותר מעל ספק ממונו. אבל זה שעדיין אין לו שום זכות בממון זה. שפיר אסור לקבלו משום ספק גזל. אבל לאחר שהחזיר לו יותר בני דעת המלוה. ואם לא נתן לשם רבית כבר קנאו המלוה. הרי יש למלוה בו ג"כ ספק ממון ואינו מחויב ליתן ללוה דשמא הוא ממונו. וכל זה בע"ה אבל בת"ח דקדק הרמב"ם וכתב שהדבר ידוע כו' על כן אפי' בתחילה מותר לקבלו: ח) עוד נראה ליישב. דהנה י"ל דאינו מחויב להחזיר ואף מותר לקבלו. דאף שאפשר שנתן לו בשביל הלואה ספק דרבנן לקולא דרבית מאוחרת רק אבק רבית דרבנן. אך הרמב"ם לטעמי' דסובר כל איסורי דרבנן עוברים עליהם מה"ת בלאו דלא תסור וכבר הקשו עליו דא"כ למה סד"ר לקולא ותירצו דמתחילה כך התנו דספק יהי' להקל. והנה כשהלוה מתכוין בשביל שהלוהו הרי עושה איסור אף שהמלוה אינו תולה שכוונת הלוה לכך וכמ"ש הט"ז (סק"ג). ושוב עובר בל"ת דלא תסור מה"ת: ט) וע"כ כשיש ספק למלוה מה כוונת הלוה הוא למלוה ספק דאורייתא שמא עובר בלפני עור. אף להפוסקים דברבית דרבנן אין הלוה עובר רק בלפני עור אין לומר דהוה למלוה לפני דלפני דלא מקפדינן כדאיתא בש"ס ע"ז. דז"א דהגמ' לא אמר אלא בגוי דאין מוזהר בלפני עור ע"כ כשגורם לגוי ליתן מכשול אין מכשול להגוי כיון שהוא אינו מוזהר בלפני עור. אבל בישראל מה לי מכשילו באיסור אמ"ה או יין לנזיר או שמכשילו בלאו דלפני עור. ע"כ אסור למלוה לכתחילה לקבל בע"ה: י) אבל בדיעבד שנותן לו ולא ידע המלוה בשעת קבלה שנותן לו יותר אף אם נתן לו לשם רבית. אין שייך במלוה לאו דלפני עור. דלאו דלפני עור נראה דאינו אלא ביודע שמכשילו. אבל בלא כוונה אין שייכות איסור כלל בגורם כעין שכתב הרמב"ם בשיקול הדעת וז"ל אעפ"י שגרם להזיק לא נתכוין להזיק. וע"כ כשלא ידע המלוה הי' לדידי' ספיקא דרבנן דמותר ולא עשה המלוה שום איסור ומותר להחזיקו: יא) שם ברמ"א ויש מתירין אפי' התנו. נ"ל דרש"י ג"כ סובר כשיטה זו. דהוא ס"ל בעובדא דאקרא דשנוותא דאין איסור רבית מאוחרת אפי' בשעת פרעון אלא במזכיר בשכר מעותיך. וא"כ בסתמא גם כל אדם מותר והתירא דת"ת ע"כ בהתנה איירי. ולהרא"ש ניחא דבשעת פרעון לעולם אפי' בסתם אסור. וכן לרמב"ם דאין היתר בסתם רק בדיעבד שבשעת פרעון לא ידע המלוה שיש יותר. אך לרש"י על כרחין לומר דאפי' התנו מותר: סימן סימן קנו א) סעיף י"ח כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים הם דברי הרמב"ם ספ"ד מהלכות מלוה שנתן טעם להא דמעות יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד משום שהוא אבק רבית מדבריהם ובשל יתומים לא גזרו. ושיטת הרשב"א דוקא באבק רבית כזה שאינו נותן לו מכיסו רק מה שהרויחו מעות יתומים. וכן אפשר במשכנתא דבתורת זביני אתי לידי' חשיב ג"כ שנוטלים רק ממעותיהם. אבל באבק רבית בעלמא אפי' בשל יתומים אסור: ב) ולפענ"ד נראה דהרמב"ם לטעמי' שפיר הוכיח מהא דמותר בקרוב לשכר כו' דה"ה בכל אבק רבית. שהוא כתב (בפ"ה ה"ח) שאם נתן בקרוב לשכר ורחוק להפסד חולקין בין בשכר בין בהפסד. הרי שהאיסור הוא מה שמקבל הפסד מחלק שהנותן נוטל השכר. וא"כ הרי הרבית מכיסו: ג) ולולי שאינני כדאי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים הייתי אומר טעם חדש בהא דמעות יתומים מותר בקרוב לשכר. דהנה במשכנתא בלא נכייתא דהוי אבק רבית פירש"י משום דפעמים שהכרמים לוקין לא הוי רבית קצוצה. הרי דכשיש ספק אם יהי' לו לא חשיב רבית. רק מ"מ אבק רבית הוא. שהרי אח"כ כשלא לקו הכרמים ולקח הפירות והוי ודאי הוי רבית. רק ר"ק אינו דבשעה שקצץ הוא רק ספק. אבל מדרבנן דאפי' בלא קציצה אסור ע"כ שפיר הוי רבית שלוקח ממון ודאי. ולפי זה אם גם בשעה שלקח הרבית רק ספק אף מדרבנן מותר:. ד) והנה בהא דהמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. וכן בפרוזבול. כתב הר"ש (פ"ג דפאה משנה ו') משום דהוי כגבוי ביד ב"ד. ובגיטין דנכסי יתומים א"צ פרוזבול ר"ג וב"ד אביהן של יתומים. וא"כ החוב של יתומים כגבוי. וכבר כתבנו בשם הרמב"ם דהרבית הוא מה שמקבל הפסד ממעותיו שנוטל הנותן השכר. וכיון דנכסי יתומים כגבוי. הרי כאילו גבה כל החוב מתחילה ואז הי' ספק אם יהי' הפסד ולא הוי רבית כלל מדינא. ולא משום קולא אתינן עלה אלא דמדינא לא הוי רבית בנכסי יתומים כלל ה' ואין לומר דחיוב הפסד לא חל אלא בשעת הפסד כמו שואל דמשעת אונסין אתחייב באונסין ולא שייך דכגבוי. דליתא דשואל משלם כשעת אונסין ע"כ החיוב אז. אבל זה ששילם החוב כמו שנטל משעת לקיחה נתחייב כמו גזלן דהחיוב משעת גזילה כמפורש בפרק אלו נערות. והיינו משום דמשלם כשעת הגזילה וה"נ בזה ודו"ק: סימן קנז א) שם או של הקדש עניים ושל ת"ת. ודעת הרשב"א להלכה ולא למעשה דאפי' ברבית קצוצה כהאי גוונא שרי שאין למעות אלו בעלים ידועים