אבני נזר יורה דעה קנג

לבד נוטל דינר אף אם לא ילוה לו כלום. וא"כ אין מחלוקת בין הפוסקים: ו) ושם בשטמ"ק בשם הריטב"א דאם הי' בנו סמוך על שלחנו אסור. ולמדנו מזה דאפי' שכר אמירה לבד שקיל אסור בסמוך על שלחנו אף דאין מלוה נהנה מהלואה כלל. צ"ל דהוי כרבית מוקדמת דאסור אף שאם לא ילוה לו לא יצטרך להחזיר שדורון שלח לו כמ"ש הרמב"ם ה"ל בנידון דידן ודו"ק: סימן קנד א) שם בהרמ"א. י"א דמותר לישראל לומר לחבירו ישראל לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אח"כ הרבית לשליח להביאו לו דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה וכו'. ומ"מ אם הלוה קיבל המעות בעצמו מן המלוה רק ששולח לו הרבית אסור. מבואר מדברי הרמ"א דאין היתר אלא בששניהם ע"י שליח ההלואה והנתינה. וטעם הדברים דכשהלואה ע"י שליח והנתינה ע"י עצמו נהי דהקציצה על הרבית הואיל והי' ע"י שליח כיון דאין שליח לדבר עבירה לא חל הקציצה לא גרע מרבית מאוחרת. וכשהקציצה בעצמו והנתינה ע"י שליח כיון שהקציצה בעצמו ונתחייב ברבית יכול המלוה לגבות הרבית בלי נתינת הלוה. וכיון שהגיע הרבית ליד המלוה מה בכך דאין שלד"ע וחשיב כאילו לקח המלוה הרבית בעצמו בלי נתינת הלוה. הלא כבר נתחייב וחשיב גוביינא. אבל כשהלואה הי' ע"י שליח ולא נתחייב ברבית אינו יכול לגבות בלי נתינת הלוה. וכיון שהלוה לא נתן בעצמו ושליחות לא מהני מותר ב) ומה שהקשה החוו"ד מסנטר נכרי ואחריות על ישראל הוי רבית קצוצה אף דאין שליחות לנכרי לק"מ דהתם כיון שהלוה לקח ההלואה בעצמו קנאו כעין הא דריש לולב וערבה כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה. ה"נ אמר המלוה כשיגיע מעות לידו ויקחנו להתחייב יהי' שלו. והרי חייב עצמו בשכר הלואה שהגיעו וקבלת הלוה גורם לו להתחייב בלי קציצת המלוה כמו הילך מנה ויקנה קרקעך לפלוני דילפינן לה מעבד כנעני דקונה אפי' לר"מ דאמר חוב הוא להעבד. אבל כשהלוה עשה שליח והקציצה הי' ע"י קציצת וקבלת השליח בזה אמרינן אין שליח לד"ע. ויתר הקושיות של החוו"ד אם נאמר שהשליח קיבל הרבית על עצמו א"צ ליישב כי ברור שהפירוש שאמר שכרך על הלוה: ג' והנה הט"ז הקשה מרבית מאוחרת ע"י שליח דמפורש במשנה שאסור. והנקה"כ יישב דשאני התם שהלואה הי' בעצמו. ולפענ"ד הדין עם הט"ז דמה שאסר הרמ"א היינו כשההלואה והקציצה הי' בעצמו. אבל כשההלואה הי' בלא רבית מה בכך שהי' בעצמו: סימן קנה א) סעיף י"ז תלמידי חכמים שהלוו זה את זה דברים של מאכל ונתן לו יותר על מה שלוה ממנו עד חומש הר"ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה. כל זה לשון הרמב"ם. והקשו על זה שהרי הרמב"ם בהלכה שאחר זה כתב דאם מצא המלוה בפרעון יותר על מה שהלוה לו מותר שמתנה נתן לו. א"כ מה ח לוק בין ת"ח לע"ה. ומה שתירץ בחוו"ד שבע"ה מותר בדיעבד דרבית מאוחרת אין מחזירין. לפענ"ד ליתא דאיסורא לא ניחא לי' דליקני ולא קנה המלוה הרבית כלל: ב) ונ"ל דהנה (בסי' קע"ז) הביא הש"ך מחלוקת הרשד"ם עם מהר"א ששון. אם ספק רבית חשיב ספק ממון. או ספק איסור. היינו אם נטל ומחלוקת אם הוי ר"ק או אבק רבית. דעת הרשד"ם דמחויב להחזיר. ומהר"א ששון סובר דהוי ספק ממונא ואינו מחויב להחזיר: ג) ולבאר טעם מחלוקתם נראה דלכאורה נראה דלא חמור מגזל דענין רבית וגזל אחד הוא כדאמר רבא נ"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל כו' א"כ דינו כספק ממון דאף שיש בו ספק גזל אזלינן לקולא ה"נ בספק רבית. אך י"ל דרבית חלוק מממון דאתיהיב למחילה. משא"כ רבית דאף שהלוה נותן מדעתו אסור. ועוד יתבאר זה. אך ז"א שהרי פסק הש"ע כהרמב"ם דאף ברבית מהני מחילה. ופירש הריטב"א דתחילת נתינת רבית חשבה רחמנא כמחילה באונס. מה שאין כן לאחר שלקח מהני מחילה, א"כ דין רבית כדין גזל שכל האיסור שלוקח שלא מדעת הלוה ולא חמור ספק רבית משאר ספק ממון. אך לדעת הריטב"א בשם מורו דרבית לא מהני מחילה דלאו ממון אית לי' ללוה עלי' רק מצוה על המלוה ולשמים הוא חייב. א"כ אין דינו כספק ממון רק כספק איסור: ד) ובזה תלוי מחלוקת הרשד"ם עם מהר"א ששון. דרשד"ם סובר כמורו של ריטב"א דלא מהני מחילה ואין לדמותו לספק גזל דאף אצל חבירו ספק איסור ואף שבידו למחול לעומת זה גם חבירו יכול למחול ומה חזית דדמא דהאי סומק טפי. אבל ספק רבית מחויב להחזיר כיון דהוא יכול למחול והלוה אינו יכול למחול ומהר"א ששון סובר כפסק הש"ע דמהני מחילה ברבית ודו"ק: ה) ובזה יתיישב דברי רמב"ם הנ"ל. דהנה ברבית מוקדמת ומאוחרת כתב הרמב"ם ששלח דורון בשביל שילוהו או שהלוהו. הרי דאפי' נתן לו מתנה. מ"מ כיון שטעם המתנה הי' בשביל הלואה אסור. וע"כ דקדק הרמב"ם בדין ת"ח שכתב שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה והוסיף על לשון הגמ' מתנה יהיב לי'. והוא כתב שלא נתן אלא כו' היינו שלא הי' דבר אחר במתנה בשביל הלואה רק מתנה לבד דאילו הי' המתנה בשביל הלואה הי' אסור כנ"ל. ובמ"ש שהדבר ידוע כו' כיון שאילו בע"ה אף דמתנה יהיב לי' כמ"ש הרמב"ם בעצמו במצא המלוה יתר על חובו. מ"מ י"ל שמתנה זו נתן לו עבור שהלוה לו והוי רבית מאוחרת. אבל בת"ח הדבר ידוע שלא נתן לו רק מתנה: ו) וע"כ אפי' בע"ה לאחר שהחזיר לו בלא ידיעתו א"צ להחזיר דשמא מתנה גרידא נתן לו וכבר קנה אותו. ואף דאפשר שנתן לו לשם רבית ואיסורא לא ניחא לי' דלקני' ומעות הלוה הוא ואסור לקבלו משום רבית. מ"מ ספק ממונא לקולא כדברי