אבני נזר יורה דעה קנב

מאתו השטר. וכיון שלקיחת השטר הי' בשליחות המלוה חשיב שהמלוה לקח הרבית ודו"ק. ומיושבין דברי הרמ"א (ריש סי' קס"ט): יד) גם אם נאמר דאם גבה הרבית תיכף עובר בלאו אף שלא גבה הקרן. קושיא השני' לק"מ דמה בכך שגם הקרן על שם האחר ואין שטר על הקרן והרבית יחד שוים יותר מכסף שהלוה. הלא אנו דנין הלאו על הרבית לבד ועובר על השטר רבית שנתן דחשיב כאלו נתן אליו השטר. אך משמע לי דאינו עובר בלקיחת הרבית לבד כל זמן שלא גבה הקרן כמו שיתבאר בעז"ה: טו) אלא דעדיין לא נתישבו לי דברי הר"ן כל הצורך. דא"כ לא יצטרך להחזיר רק כמו ששוה השטר על הרבית שאינו שוה כמו המעות מזומנים. ועיין בתוס' ב"מ (ז':) בד"ה ויחלקו נמי לדמי. ע"כ נ"ל יותר כדרך הראשון שכתבתי דפלוני שנכתב השטר עליו דינו כמקבל מתנה ויורש שאסור לגבות הרבית. ואם גבה מחויב להחזיר. ולא ס"ל דמשעת זקיפה הוה כגבוי: טז) ולפי"ז יוצא הדין דאם אמר התחייב הרבית לאחר ישראל ואותו ישראל גבאו אין הראשון מחויב להחזיר רק השני. ואם השני גוי הראשון מחויב להחזיר כפי שיווי השטר על הרבית. ואם גם הקרן נתחייב לשני. הדבר תלוי אם חייב בגבה הרבית אף שלא גבה הקרן. שאם חייב הדין בזה כמו בזה. ואם אינו חייב אא"כ גבה. גם הקרן אינו חייב להחזיר רק מה ששוה השטר על הקרן והרבית יחד יותר על הכסף שהלוה: סימן קנג א) שם סעיף ט"ז מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני וכו'. וכתב הרמ"א י"א שאסור למלוה לקבל זה הזוז שלא יבואו להערים. מקור הדין בתוס' קידושין בהא דבהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית דמוקי לה בארווח לה זימנא. ופירשו התוס' שהמקדש נתן פרוטה לאחר שירויח לה הזמן וקידשה באותה פרוטה. וא"ת אמאי אסור לעשות כן הלא מותר לומר לחבירו הילך דינר ואוזפי' לפלוני זוזי ויש לומר שאני הכא שהוא כחוזר ונפרע ממנה דהכי נמי אמר שם מותר לומר לחבירו הילך זוזי ואומר לפלניא דליזפן זוזי היינו כשאין המקבל נותן כלום למלוה אבל אם נותן הי' נראה כשלוחו ואסור. הנה סוף דברי התוספות אלו הם הי"א שברמ"א: ב אך מצינו חולק על זה הריטב"א ז"ל הובא בשטמ"ק וז"ל תמיהא לי ל"ל טעמא דשכר אמירה שקיל ח"ל דאינו רבית הבאה מלוה למלוה. וי"ל דהא קמ"ל דאע"ג דההוא מלוה לא בעי לאוזפינהו אלא לההוא גברא וההוא הוא דהדר מוזיף להו ללוה אין כאן רבית. ואפי' רבית מוקדמת אין כאן כי הוא לא נתן לו על דעת שילוה לו אל אעל שכר אמירה בעלמא ושכירות בעלמא הוא. ודוקא דקדים ויהיב לי' זוזא מעיקרא. דאל"כ כיון דמדידי' שקיל השתא זוזי הלואה מחזי כנוטל על שכר מעותיו. אי נמי הא קמ"ל כי חכפ"י שלא נתרצה המלוה לאיש ההוא עד שיתן לו אותו זוז אין בכך כלום דמה דיהיב לי' לוה לההוא גברא שכר אמירה בעלמא הוא ולאו אדעתא דליזפינהו למלוה. ומה דיהיב איהו למלוה מדידי' יהיב וכל כי האי רביתא ניכול עכ"ל הריטב"א: ג) הנה תי' הב' הוא שלא כדברי התוס' והה"מ. ויש להשוות דברי הפוסקים. דריטב"א מיירי דלוה יהיב לי' שכר אמירה אף אם לא ילוה לו ואין הלוה נותן בעד הלואה כלום. ודברי התוספות והרב המגיד הם דלא יהיב לי' הלוה שכר אמירה אלא א"כ יפעול באמירתו שילוה לו. וכשמקבל הדינר וחוזר ונותן דינר למלוה. נמצא שבהלואה הלוה מתחסר והמלוה מרויח ואסור. והריטב"א על כרחין לא מיירי בהכי דא"כ איך נוכל התירוץ הראשון שבריטב"א הלא כשהמלוה לא רצה להלוות ללוה צריך הוא להחזיר הדינר שלקח מהלוה. ושכר הלואה שהלוה לו בעצמו שקיל. אלא ודאי מיירי באופן שאפי' לא ילוה לו הדינר שלו: ד) הן אמת דקשה על זה מריטב"א שבפרק האומר בקידושין (ס"ג.) בהא דתנן ע"מ שאדבר עליך לשלטון דיבר עלי' לשלטון מקודשת. וכתב הריטב"א פי' הרמב"ם ז"ל שדיבר והועיל לה דיבורי' דאי לא לא עביד כלום שלא נתכוונה אלא להנאתה. וז"ל הרמב"ם (פ"ה מהלכות אישות הי"ט) אמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ודיבר עלי' לשלטון והניח השלטון ולא תבעה אינה מקודשת אלא אם נתן לה פרוטה משלו שההנאה שבאה לה מדבריו הרי הוא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. ומזה משמע להריטב"א דוקא שהניח השלטון ולא תבעה שבאה לה הנאה מדבריו. הוא דצריך לטעם דמקדש במלוה. אבל אם לא פעל דיבורי' לא. ומשום דלא נתכוונה אלא אם יפעול דיבורי'. וע"כ אפי' אם נתן לה פרוטה אינה מקודשת. וא"כ ה"נ לא נתן לו הדינר רק אם יפעול בדיבורו שילוה לו. והראי' שהבאתי מתי' הראשון של הריטב"א יש לדחות קצת לפי דברי הש"ך בנקה"כ (סי' ק"ע סק"ג) דמותר לקבל שכר מלוה להיות ערב שלוף דוץ עבורו דלאו שכר הלואה הוא נוטל רק שכר מה שמתחייב הוא עצמו בעד חבירו. ה"נ נוטל הדינר עבור מה שנעשה הוא לוה כדי להלוות לו: ה' איברא דאי אפשר לומר כלל דהריטב"א מפרש שכר אמירה שקיל בשכר שהועיל שהלוה לו וכדברי הרמב"ם (פ"ה מהלכות אישות) הנ"ל שהנאה הבאה לה מדיבורו כו' ואעפי"כ מתיר שיתן המקבל הדינר למלוה. דזה ודאי אסור להריטב"א דהוא כתב בקידושין בהא דארווח לה זימנא פי' התוס' שהמקדש נתן פרוטה למלוה להרויח לה הזמן ומקדשה בהנאת הרווחת הזמן שאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שעשיתי לך שנשתדלתי עם פלוני להרויח לך הזמן [לא שמקדשה בפרוטה] ואעפי"כ אסור כיון שמקדשה בזה והוא כחוזר ונוטל ממנה הפרוטה שנותן למלוה. הרי דאף שאינו מקדשה בפרוטה ואינו כחוזר ונוטל בעד הפרוטה רק עבור הנאת הרווחה שהגיע לה מחמתו אסור כיון שהוא נתן פרוטה למלוה ומקבל מן הלוה בעד הנאת המלוה. והוא ממש נ"ד שהוא נותן דינר למלוה ומקבל מהלוה דינר בעד הנאת הלואה. הא אין עליך לומר רק שהריטב"א (פרק איזהו נשך) אינו הולך בשיטת הרמב"ם שהביא בקידושין. אלא שבשכר אמירה