אבני נזר יורה דעה קנא

חידוש דין שלא נזכר בפוסקים. ואם הי' ס"ל הי' להם להשמיענו דין זה שהוא רבותא יותר מגבאו אביו שאין הבן מחויב להחזיר. ואולי י"ל דהש"ך ס"ל כדעת השטמ"ק הנ"ל. וניחא בפשיטות אף אם נאמר שנתחייב הרבית לפלוני אין פלוני מחויב להחזיר. והר"ן ס"ל להיפוך כפשט דברי הגמ' והפוסקים: ז) שבתי וראיתי לקיים דברי הגאון רעק"א ז"ל עפ"י דברי רש"י (ע"ב) דזקפן עליו במלוה משעת זקיפה הוי כגבוי. וכיון שראובן כתב שטר על אלף דינרין בלי הוזכר בו שום דבר רבית או שכירות כמ"ש שם בשאלה שעדים העידו שזה מחמת השכירות. א"כ הוה לי' זקפן עליו במלוה. וכאילו נגבה הרבית בחיי שמעון תיכף בשעה שזקפן. וכיון שנתחייב האלף דינרין ליכין ושמעון נתחייב להחזירן דחשיב כאילו גבאם שמעון ואי אפשר לו להחזיר אותו החוב לקרוע השטר שכבר החוב ההוא אינו של שמעון. רק של יכין. ממילא מנוכה רבית ההוא מהקרן. ולפי דברי רש"י הנ"ל הדבר מוכרח כדברי הגאון רעק"א דא"א דהר"ן סובר דאותו פלוני שנתחייב לו הרבית מחויב להחזירם אף שאינו המלוה וע"כ שאול שגבה הרבית מחויב להחזיר. שהרי משעה שנזקף הוא כגבוי וכבר נזקף במלוה קודם שירש שאול. ע"כ מוכח כדעת רעק"א ז"ל: ח) ובזה יתיישב מה דקשה לי לפי' רעק"א ז"ל דאיך נאמר בהא דהר"ן דמה שנתן לפלוני כאילו נתן להמלוה ומנכין מהחוב. שהרי בשעת נתינה שוב אינו חייב למלוה רק לפלוני. וכשפרע לפלוני אינו פורע בשליחותו של מלוה. רק מה שנתחייב לפלוני הי' בשליחותו של מלוה. ואז לא עבר בבל תקח מאתו נשך ותרבית רק בבל תשימון. (ואף בזה יש לדון אם גיבוי דפלוני יוכל לעשות עבירה למפרע על המלוה. שהרי קי"ל כר"נ וראב"י דבעינן שומא הבא לידי גיבוי. אבל מ"מ אין המלוה עובר בבל תקח]. וא"כ למה מחויב להשיב. דחיוב השבה מעשה דוחי אחיך עמך לא חל רק בשעת לקיחת הרבית. והלקיחה לא הי' מהמלוה ולא משלוחו. ותדע דחיוב השבה לא חל רק בשעת לקיחה. מדחשיב רבית לאו הניתק לעשה. ואם חל החיוב מתחילה הוי לאו שקדמו עשה. בשלמא בדין המבואר בש"ע שהתנה שיתן לפלוני אבל לא נתחייב רק למלוה דאתן אינו חיוב נמצא בשעה שנתן לפלוני בשליחותו של מלוה נתן שלא הי' מחויב רק לו. ואם הי' המלוה רוצה למחול לא הי' צריך לשלם כלל לפלוני. אבל בהא דהר"ן שנתחייב ונתן שטר ליכין איך נאמר דמה שנתן ליכין כאילו נתן לשמעון. אך לפמ"ש דנתינת שטר ליכין הוא זקיפה במלוה חשיב כגבוי. נמצא דהגבי' ליכין הי' בשליחות שמעון שהתנה שמעון עם הלוה שנתן שטר ליכין: ט) הן אמת דאכתי יש לעיין כיון שהתנה ליתן שטר. ולדעת הרמב"ן והרשב"א כתב שטרא אדמי לא חשיב כסף. גם לענין רבית לא חשיב רבית קצוצה שיתחייב להשיב בדיינים כיון שלא חשיב שלקח כסף ואפי' להחולקים בקידושין וס"ל דמועיל לקידושין י"ל דברבית מודים. דהנה הרמב"ן בחי' לקידושין כתב הטעם דכתב שטרא אדמים של כסף קידושין לא חשיב כסף משום דלא נפק מיני' מידי וכשם שמקדש במלוה אינה מקודשת דלא מטי לידה מידי. כמו כן בחייב עצמו אינה מקודשת דלא נפיק מיני' וסברא חדא הוא וק"ל. וטעם החולקים נראה דדומה להילך מנה והתקדשי לפלוני דאע"ג דלא חסר מקודשת דקבלתה גרמה לה שתהי' מקודשת. וה"נ כיון דלגבי דידה הוי כסף כמו שט"ח דאחרים מקודשת. אבל לענין רבית דאין תרבית בלא נשך כ"ע מודים דלא חשיב רבית: י) אך כבר העלה המל"מ (פ"ה מהלכות מלוה ולוה) דאם התנה המלוה שהלוה ימחול לו את החוב שהי' ללוה על המלוה מכבר הוי רבית קצוצה. והרי כל דין כתב לה שטרא אדמי למד הרמב"ן ממקדש במלוה כנ"ל. והרי לענין רבית גם מחילת מלוה הוי רבית ועין שם במל"מ. א"כ גם כתב שטרא אדמי הוי רבית: יא) ולפי זה יצא לנו דין חדש במלוהו ע"מ שיתן רבית לאחר ולא כתב שטר להאחר. לא הוי רבית קצוצה לצאת בדיינים דאינו עובר רק בלא תשימון. ואף אם כתב שטר לאחר שלא נזכר בו שם רבית דהוי זקיפה במלוה ג"כ לא חשיב רבית אא"כ נתחייב הקרן להמלוה. אבל אם גם הקרן נתחייב להאחר והאחר הוא נכרי או אין ביד האחר לכופו לפורעו בתוך הזמן. והלוה אין בידו לפורעו תוך הזמן לפטור עצמו מהרבית דאז אין איסור להאחר] א"א לומר דקבלת השטר חשיב כאלו קיבל הכסף. דא"כ לא יחשב שקיבל רק כמו השווי שטר. ושווי השטר שזמנו לפרוע לזמן פלוני לא שוה עכשיו יותר מהכסף שהלוה. ואין כאן לקיחת רבית. ודוקא בהא דהר"ן שהקרן נשאר לשמעון עצמו לגבותו במילואו. ע"כ השטר שלקח יכין בשליחות שמעון דחשיב כאילו שמעון לקחו הוי רבית על חובו. שגוף החוב גובה שמעון בעצמו במילואו. אבל בנתן שטר לפלוני על הקרן והריוח וגם הקרן אינו גובה שמעון ויכין שגובה אח"כ לא בשליחותו הוא גובה לא קרן ולא רבית. ואין לשמעון רק שווי השטר על הקרן והרבית אשר אינו שוה יוחר מהכסף שנתן ואין כאן לקיחת רבית לשמעון ודו"ק: יב) ועפי"ז תמוהין לי דברי רמ"א (ריש סי' קס"ט) בכתב לשטר לנכרי על הקרן והרבית מ"מ הוי ר"ק ויוצאה בדיינין. ומשמע אפי' נזכר רבית בשטר. וקשיא מתרי טעמים כנ"ל דלא חשיב רבית להוציא בדיינים אא"כ הקרן על שם המלוה והרבית שעל שם הנכרי זקף במלוה [ועיין לקמן סי' קפ"ט אות ג' ישוב לזה. המגיה]: יג) ויש ליישב. דבמ"ש דדוקא זקף במלוה. יש לפקפק ולומר דכיון דכתב שטרא אדמי הוי ממון לענין רבית כנ"ל. א"כ מהראוי שלעולם יעבור המלוה בלאו דלא תקח אף קודם גבי' במה שיש לו שטר על הקרן ועל הרבית. [לאחר שעבר הזמן ועל הרבית דאז השטר שוה יותר מהקרן] אלא שיש לומר הטעם דלא עבר על לא תקח תיכף משום דאסור לו לגבות הרבית חשיב כמו איסורי הנאה לדידי' דלא חשיב ממון דהמקדש באס"ה אינה מקודשת. ע"כ אינו עובר בלא תקח מאתו. וע"כ כשנתחייב לנכרי עפ"י ציויו שהנכרי מותר לו לגבותו ואפשר דאף אם האחר הי' ישראל מותר לו לגבותו לדעת הגאון רעק"א שהאחר לא חשיב מלוה כלל. והוא עוד גרוע מיורש] שפיר חשיב רבית אף קודם גבי'. וע"כ אף שבשעה שנתן לו השטר עדיין לא עלה הרבית. מ"מ בהגיע הזמן ועלה הרבית. הרי הוא מגירי דילי' שלקח תחילה