אבני נזר יורה דעה קנ

יח) אך ראיתי להרב ז"ל מלאדי (סי' רס"ג בק"א) סותר כל זה. והוא סובר דטעם אמירה לנכרי שבות הוא באמת משום דיש שליחות לנכרי. והא דמותר מי שקיבל עליו שבת לומר למי שלא קיבל לעשות מלאכה ולא מיתסר משום שליחות. הוא משום שדעתו לא הי' לאסור רק מה שיעשה בעצמו. הרי דס"ל דאף שבלא שליחות אינו עבירה כלל. שייך שלוחו כמותו לעשות עבירה: יט' מ"מ נ"ל בנ"ד לא הוי רבית. והוא לפמ"ש הריטב"א הובא בשטמ"ק דענין רבית שאסרה תורה והוא כעין לאו דגזל. הוא משום דחשבה רחמנא כנתינה באונס שמוכרח ליתן מחמת שדחוק ללוות עיי"ש. וא"כ הא דשרי לומר הילך זוזי ואוזפי' לפלוני. צ"ל דזה לא חשיב אונס כיון שהוא עצמו א"צ ללוות לאו אונס הוא לדידי'. וכיון שהשליח נתן ברצון אי אפשר לומר שלוחו של אדם כמותו כאלו המשלח נתן באונס: כ) וקצת ראי' מהא דקי"ל זבתינ' (סוף פרק ב"ש) זה מחשב וזה עובד לא אמרינן ולא מהני מחשבת הבעלים לפגל. ואף בשחיטה דהשוחט שליח הבעלים הוא כמו שפירש"י פסחים (ז':) בהא דפריך פסח וקדשים מאי איכא למימר דפירש"י קדשים הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ושחט. ומ"מ לא מהני מחשבת בעלים דלעולם שלוחו כמותו חשיב שהבעלים עשאו באותה מחשבה שחישב השליח. וה"נ כיון שהשליח נותן ממונו ברצון אי אפשר לדון כאילו המשלח נתן באונס. ואין איסור רק אם שלח הלוה מעותי' על ידי שליח. דאף דלשליח לא איכפת לי' וברצון נותן. מכל מקום הלא גוף השליחות שעשאו הלוה שליח ליתן הוא באונס ואסור. דכמו שאסרה תורה כשנותן באונס דהוי כמו גזל. כמו כן בעשה באונס שליח ליתן דהוי כמו גזל. דכמו כשנותן בעצמו הנתינה כמאן דליתא. וחשיב גזל. כמו כן הכא השליחות כמאן דליתא. וחשיב בע"כ. אבל בנתן השליח ממונו דחל קנין השליח היתר גמור מה"ת רק מדרבנן יש אוסרין ובדרבנן הלך אחר המיקל וכדברי הב"י ז"ל: סימן קנב א) סעיף י"ד אסור לומר אלויך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני וכו' ורבית קצוצה היא. כתב הש"ך ומפקינן מיני'. ובמרדכי דמפקינן ממלוה. ומשמע דווקא ממלוה אבל לא ממי שנותן לו אפי' הוא ישראל. אך בתשו' הר"ן (סי' כ"ט) בראובן שהשכין ביתו לשמעון על חמש שנים בהיתר כנהוג ושמעון נתן הדירה לחמש שנים לבנו יכין וחזר ראובן ושכר מיכין עבור אלף ר"ט ונתן לו שטר על האלף דינרין ועדים העידו שכל זה ערמה ומתחילה על דעת כן השכין. ופסק הר"ן דהוי רבית קצוצה דהוי כאומר אלוך מנה ותן הרבית לפלוני. ועוד השיב על דבר ששמעון ובנו יכין מתו ושאול בנו של יכין גבה האלף ר"ט ורוצה ראובן לנכות האלף ר"ט מהמשכונא באמרו שרבית קצוצה לקח. ופסק הר"ן שהדין עמו. ואצ"ל משום שמנכין אלא אפי' כבר גבה דר"ק יוצאה בדיינין עכ"ד. והרי שאול גבה הרבית שירש מאביו יכין שלא הי' המלוה. ומוכח דאף ממי שנותן לו מוציאין: ב) וראיתי בתשו' רעק"א (סי' פ') שנשאל במלוה שגבה רבית קצוצה ומת אם יכול לנכות מהקרן לדעת הפוסקים גם בשט"ח דעלמא סליקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא. והיורש אינו מחויב להחזיר רבית. או לא. והשיב שבתשו' ראנ"ח כתב דלמ"ד אפוקי מיני' הוא. ה"נ אינו יכול לנכות רבית קצוצה מהיורש. והוא חולק כיון שכל זמן שהי' אביו חי הי' יכול לנכות מהקרן שהרי יוצאה בדיינין. ממילא נפרע מהקרן כשיעור הרבית. והביא ראי' מתשו' הר"ן הנ"ל שהרי שאול לא משמעון ירש הרבית רק מיכין. ויכין עצמו לא הי' המלוה ואינו מחויב להחזיר. ואף שירש הבית משמעון שמחויב להחזיר הלא לברי' לא אזהרי' רחמנא דליהדר. אלא ודאי דיכול לנכות מיורש מן הקרן עיי"ש היטב כי קצרתי: ג) ושותא דמר לא ידענא. שהרי אפי' לפי סברתו שחולק על הראנ"ח. הרי לא גבה שאול האלף ר"ט עד שמת שמעון. וא"כ מעולם לא הי' יכול לנכות מהקרן. אלא ודאי שהר"ן סובר בנדון דידי' שמוציאין ממי שנותן לו. והטעם בזה ברור. דזה פשוט לכאורה דהא דלברי' לא אזהרי' רחמנא דליהדר היינו כשאביו גבה הרבית. אבל אם הבן בעצמו גבה הרבית שמחויב להחזיר. וכן נראה מדברי תשו' רע"ק הנ"ל שהוקשה לו רק משום ששאול לא משמעון ירש הרבית רק מיכין שיכין עצמו לא הי' מחויב להחזיר. אבל אם הי' יורש משמעון הוה ניחא לי' כיון שהוא עצמו לקח הרבית מחויב להחזיר כמו שמורישו אם הי' לקח הי' מחויב להחזיר: ד והנה בשטמ"ק בשם הרמב"ן באומר זרוק דינר לים ואלוך מנה רבית קצוצה הוא דחשיב כאילו נתן הדינר למלוה והמלוה זרקו לים. וע"כ בנתחייב הרבית למלוה והמלוה צריך ליתן הרבית לאחר. אין האחר מחויב להחזיר. דחשיב כאילו נתן הרבית למלוה והמלוה לאחר. דחשיב האחר כמו ברי' דאינו מחויב להחזיר כיון שהוא לא לקחו מה לי יורש מה לי מקבל מתנה. אבל בנדון הר"ן שראובן נתחייב הרבית ליכין. א"כ חשיב כאילו נתחייב לשמעון ושמעון נתנו ליכין ויכין גבאו. הרי זה דומה ליורש חוב של רבית דכשגבאו מחויב להחזיר. וה"ה שאול בנו שירש מאתו דכשגבאו מחויב להחזיר. וע"כ כתב הר"ן דאצ"ל שמנכין אלא אפי' כבר גבה. ולשיטת רעק"א אם כבר גבה לא הי' מחויב להחזיר. אלא ודאי כדכתיבנא: ה) נשוב לדברי הש"ך דלכאורה הוא מתקשה מדברי הר"ן. אך יש לומר דהנה כן הוא לשון הש"ע אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני וקנין אתן לא מהני כבש"ע (חו"מ סי' רמ"ה) דאתן לא משמע לשון חיוב. וא"כ לא נתחייב לאותו פלוני רק למלוה ומלוה ציוה ליתנו לפלוני. א"כ דומה כאילו נתן הרבית למלוה ומלוה לאותו פלוני ואין הפלוני מחויב להחזיר. משא"כ בנתחייב הרבית לפלוני דאי אפשר לחשוב כאילו נתן הרבית למלוה. שהרי לא הי' יכול ליתן הרבית למלוה דכבר נתחייב לפלוני. רק שנדון דמה שנתחייב לפלוני כאילו נתחייב למלוה והמלוה נתן החוב לפלוני וע"כ מוציאין גם מהפלוני כמו יורש רבית שגבאו מחויב להחזיר: ו) הן אמת שבשטמ"ק (פרק הגוזל ומאכיל) דיורש שגבה רבית אינו מחויב להחזיר. אולם זה