אבני נזר יורה דעה קמט

ח) וכן משמע בכריתות (כ"ז.) באיבעיא דאדם מתכפר בשבח הקדש או לא. ת"ש לקח איל בסלע ופיטמו ועמד על שתים כשר ש"מ אדם מתכפר בשבח הקדש פיטמו שאני דהא חסר לי' תמניא עיי"ש. ומדקאמר חסר כו' משמע דקפידא שיחסור לו. וכמו שבאשם שדינו בשני שקלים הקפידא שיחסור שני שקלים. כמו כן בכל קרבן שכשר כמו שהוא רק שיהי' משלו הקפידא שיחסור משלו: ט) ואין לומר דכיון דקי"ל אדם מתכפר בשבח הקדש הטעם דלא בעינן שיחסור לו. ליתא דעל כרחך אין הטעם דאדם מתכפר בשבח הקדש משום דלא בעי חסרון. דמה בכך. הא עכ"פ הקדש דידי' מן החולין בעי. דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מהחולין. והרי שקל שני לא בא מהחולין. ועל כרחין דבתר עיקר הקדש אזלינן. כיון דהעיקר הקדש מהחולין דין השבח כדין העיקר. וא"כ כי נמי חסרון בעינן הרי העיקר הי' בחסרון ממונא. ומבואר דבקרבן חסרון ממונו בעינן: י) ואין להביא ראי' להיפוך מדקאמר ריש לולב הגזול גזול דומיא דפסח ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש בשלמא כו' אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. ופירשו התוס' ביאוש בשינוי רשות או שינוי השם. והא מ"מ הוא לא קני לי' ולא חסר ממונא. ועי' בהר"ן (סוף פרק האיש מקדש) שכתב דהמקדש בחליפי איסורי הנאה אף דלמחליף עצמו אסור כיון דהיא מותרת ליהנות מתקדשת מידי דהוה אקידשה בגזל לאחר יאוש אף דאיהו לא קני לי'. וא"כ לענין קרבן דבעינן ממונא לדידי' מה יועיל הא דקני הקדש בשינוי. אלא ודאי גם בקרבן לא בעינן חסר ממונא. דאין זה ראי'. שהרי באמת כתב הרמב"ן במלחמות דקושיית הש"ס הי' שיהי' הדין כמו זבחים שנזבחו שלא לשמן דכשרים ובעלים לא נתכפרו עיי"ש: יא) הן אמת שדברי הרמב"ן קשיין לי. שהרי בזבחים (דף ו') מקשה בזבחים שנזבחו שלא לשמן כיון שלא כיפרו למה הוא קרב ומשני שלא לשמו מכח לשמו קאתי. וא"כ בקרבן זה שמתחילת הקדישו אינו ראוי לכפר הדר קושיא למה הוא קרב. אך מלבד דברי הרמב"ן הרי התוס' (פ"ק דסוכה) כתבו דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא רק בקרבן פסול מדכתיב קרבנו בעינן שיהי' קרבנו בשעה שמקדיש שיהי' שלו קודם הקדש עיי"ש. הרי שבאמת פסול מטעם זה שלא הי' שלו קודם ואינו חסר ממונא והטעם בזה י"ל דקרבן הוא כופר נפש כמ"ש הרמב"ן פ' שמות פ"ה בפסוק פן יפגענו]: יב) וכיון שביארנו דבקרבן חסרון ממון בעינן ומכל מקום מהני אם אחר הקדיש עבורו מוכח דאפי' בחסרון מהני שליחות וה"ה זכי' ועיין בתמורה (י') דמשמע לכאורה הא דמהני הקדש על חבירו הוא מדין שליחות. ומוכח דמהני שליחות בחסרון ממון: יג) אך זה אינו שהרי מפורש בתמורה (דף ב:) דאף אם גוי הפריש קרבן להתכפר בו ישראל מהני ואף דאין שליחות לגוי. על כרחין דהא לאו מדין שליחות הוא. והא דמהני הפריש אחר ילפינן לה בתמורה ודף יוד.) מקרא דכתיב מלבד אשר תשיג ידו עי"ש דמקשה פשיטא מתנה יהיב לי'. ומשני אי לאו דרבי רחמנא הו"א גזה"כ הוא קרבנו מדידי' הוא מתכפר: יד) ולפי"ז יש להוכיח משם להיפוך במקום דבעינן חסר ממונא לא מהני שליחות. דאל"כ קרא למה לי. דאין לומר דילפינן משם לבעלמא דאפי' בחסרון ממון מהני שליחות. דליתא דהאי לאו מדין שליחות הוא מדמהני הפרשת גוי כנ"ל. גם אין לומר דקרא להפרשת גוי אתא דלא משמע כן כלל דהפרישו אחרים היינו גוים. דקאמר אי לאו דרבי קרא הו"א מדידי' הוא דמתכפר מדאחרים לא. משמע דאי לאו קרא לא מתכפר אלא מדידי' ממש. ומוכח דלחסרון ממונא לא מהני שליחות. וא"כ בנ"ד הוי תרבית בלא נשך דאין אסור מן התורה: טו) עוד נראה ראי' לדעת הב"י דאינו אסור אלא מדרבנן. דאי מה"ת א"כ גם הלוה מוזהר. ונאמר אין שליח לדבר עבירה ויהי' מותר לגמרי. אלא ודאי רק רבית דרבנן והתירא לדידי' והמלוה עושה איסור ולא שייך אין שלד"ע דאינו שלוחו של מלוה העושה העבירה רק שלוחו של לוה שאינו עובר ברבית דרבנן. ויש לדחות לדעת ריטב"א ב"מ דכהן דאמר לכהן חשיב ג"כ שליח לאו בר חיובא: טז) עוד נראה טעם דלא שייך בנ"ד שלוחו של אדם כמותו. דהנה בתשו' פנ"י הקשה בענין אמירה לנכרי שבות דתיפוק לי' משום דלחומרא יש שליחות לנכרי. ולהרמב"ם הוא מה"ת. גם בהא דכתבו הפוסקים במי שקיבל עליו תוספת שבת מותר לומר לאחר שלא קיבל עליו לעשות מלאכה. והרי שליחו כמותו. ובספר פנות הבית כתב בזה דלא שייך כלל ענין שליחות בדבר עבירה אלא במקום שאף אם אין שליח העבירה נעשה רק שאין למי לחייב כגון שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה דאף אם יפטור המשלח מ"מ הגרושה נתקדשה לכהן ונעשה הדבר שהקפידה עליו התורה רק שהכהן לא פעל הקידושין בזה באנו לחייבו משום שליחות. ותלי בפלוגתא דשליח לאו בר חיובא יש שליח או אין שליח. וכן איש דאמר לאשה אקפי לי קטן שהקפידה תורה שלא יהא ישראל ניקף והמקיפו חייב. בזה דנין שליחות לחייב המשלח. אבל טמא שאמר לטהור ליכנס למקדש [ומלבד דבמה שבגופו לא שייך שליחות] הרי כניסת הטהור אין מעשה העבירה נעשה לא שייך כלל שליחות לחייב המשלח. וכן אמירה לנכרי או למי שלא קיבל שבת עליו לעשות מלאכה. הרי מעשה העושה בלעדי שליחות אינו עבירה כלל. דכשהמלאכה נעשה במי שלא קיבל עליו שבת או בנכרי או ממילא אינו איסור שבת. ואיסור שבת אל העושה דישראל העושה מלאכה בשבת עבירה. ואינו מועיל שליחות להעשות מעשה עבירה. אלה דבריו. והם קלורין לעינים: יז) ולפי"ז בנ"ד דהשליח נותן ממונו של עצמו ולא ממון הלוה. הרי בלא שליחות אינו עבירה כלל כיון דלא אסרה תורה רק רבית הבאה מלוה למלוה. בכהאי גוונא לא מהני שליחות כלל. ואף בענין מצוה דמהני שליחות המקריב קרבן על חבירו דאצלו ג"כ מצוה שמחסר ממונו לגבוה רק שאינו מחויב והוי חולין לעזרה דאין על מה לחול. אבל כשמקריבו על חבירו דיש להקדש על מה לחול הוי מצוה ומועיל למשלחו. אבל הכא ברבית בשליח אינו עבירה כלל כיון שאינו הלוה ודו"ק: