אבני נזר יורה דעה טו

עביד לא מהני משום דגלי רחמנא בשחוטי חוץ עיי"ש] דאין זה איסורא דרחמנא שלא ישחוט רק מסברא. ממילא לא הוציא טריפה מתחת ידו. ואף את"ל שבלא בדיקת סכין אחריו היתה שחיטתו אסורה. מ"מ אין יכולין לפסול האיש. שהוא יאמר ידעתי שבדיקת הסכין היתה כראוי והי' הבשר כשר: האיסור שבועה שמוטל עליו שלא לשחוט ה) ולענין נ"ל שיכול גיסו להתיר לו שלא עפ"י חכם לפסק הט"ז (סימן רכ"ח ס"ק מ"ח). דמשמעות דבריו שיכול למחול ת"כ. ונב"י השיג עליו והביא ראיות שאינו יכול למחול לו השבועה. וכתב על הט"ז שדבריו שגגה. לענ"ד אין בזה כדי השגה על הט"ז. וחילוק יש בין ת"כ בין נדר ושבועה דנדר ושבועה שחלים בפ"ע אף שאינה לחבירו ע"כ אף שנדר או נשבע לחבירו חלה השבועה אף שלא מחמת חבירו ג"כ. ע"כ אין חבירו יכול למחול. משא"כ ת"כ שהוא כריתת ברית והוא לחבירו דוקא שנתחייב לחבירו בח"כ שפיר יכול חבירו למחול לו. ולפי"ז בנ"ד בשבועה בכתב דבנשבע לעצמו בכתב לא הי' חל. והחיוב רק בשביל חבירו שפיר יכול חבירו למחול לו. ובודאי יתרצה חבירו למחול לו על מנת שיקיים להבא הפרעון. ולרווחא דמלתא לצאת ידי הנב"י יתירו לו שלשה מדעת גיסו: ו) והיותר חומר שיש בזה הוא מחמת שעבר ג' פעמים על השבועה. ולכאורה להר"י מיגא"ש אין חיוב בידי אדם רק בידי שמים. ובודאי מי שאינו מקיים מה שמחויב לצאת ידי שמים לא נפסל כלל. אך לפמ"ש דילפינן משבועות הכתובים בתורה הם חיוב גמור. רק שב"ד אין עונשין ע"ז. מ"מ שוב אין לו נאמנות על בדיקת הסכין לרמב"ם: מ"מ יש לצדד. מאחר ששבועה בכתב הכל יודעין שיש בו קולות. ואפשר שו"ב זה לא ידע שמ"מ יש בו חיוב גמור בצירוף דיקדוקי עניות שהי' בו שמעבירין האדם על דעת קונו הקל לעצמו. בפרט שכ"ת כתב עליו שהוא מוחזק לי"ש. יש לדונו לזכות ולהתירו להבא אם גיסו ימחול לו. ועפ"י היתר של שלשה כנ"ל. מ"מ להשו"ב הזה ראוי לגעור בו בנזיפה ולהזהירור שלא יהי' שבועות קלים בעיניו ולא ישבע עוד לא בע"פ ולא בכתב. וידוע מאמר המדרש אם יש בך כל המדות הללו אתה ראוי לישבע בשמי: כ"ד חותנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן יד ב"ה יום ד' בהעלותך תרנ"ב לפ"ק פה סאכאטשאב. שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה ישראל נ"י האבד"ק זארעמב: לי שהמעשה שהפאדרייטשיק אשר עשה עם כמדומה הרזאנד להעמיד בשר לאנ"ח בא ללאגער סמוך לקהלתכם ועמו שו"ב. ואינו רוצה לשחוט אצל שו"ב דמתא: א) תשובה. במגילה (כ"ז). יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר עי"ש מבואר דיחיד אף שדעתו לחזור אינו יכול לפרוש עצמו מהעיר לומר את בני עירי אני זן. ובע"כ נכנס בכללם. כמו כן אין הבא לשם יוכל לומר אצל שו"ב שלי אני שוחט. ובע"כ ישחוט אצל שו"ב דמתא: ב' וה"מ כשהלאגער בתוך תחום העיר דאז חשיב כבתוך העיר. כדמוכח בחולין (ק"י) דאמר לי' חוץ לתחום אכלתינהו. מבואר דבתוך התחום דינו כמו בתוך העיר. אבל אם הוא חוץ לתחום אף שהוא בגליל שלהם ומנהג הגליל ההיא להיות תחת העיר ההיא בכל הענינים. מ"מ זר הנכנס לשם יכול לומר אין רצוני להיות תחתם: ואם הי' במקום הלאגער עשרה מישראל. והם תחת העיר שוב גם הבא לשם בע"כ דינו כעשרה האנשים האלה. וגם הוא תחת העיר. אך אם אין שם מנין [אף אם מתקבצים שם מנין מהכפרים אחד מכאן ואחד מכאן כל שאין שם מנין במקומו. היינו שלא הי' שם בתים סמוכים זה לזה בתוך שבעים אמה ושיריים. דבזה נחשבו עיר אחת כמ"ש תוס' עירובין (כ"ז). ובעיר זה יש י' מישראל. חשוב מקום הלאגער עצמו כעיר. וכיון שהם שייכים להעיר. כי כך נתרצו וכך מנהגם. גם הבא לשם בע"כ שייך להעיר. אבל אם היא חוץ לתחום. וגם אין שם עשרה] לא ידעתי מעיקר הדין במה נוכל להכריחו לשחוט אצל שו"ב דמתא: ד) אך זה דבר פשוט שאנשי העיר יכולים לגזור שלא לקנות בעירם וכן בכל הגליל שלהם בשר מהשו"ב הזר כדי שלא לקפח פרנסת השו"ב שלהם והכנסתם. וגם זאת דאף מן הדין אין להכריחו. מ"מ אינו מהיושר והטוב דסוף סוף מאז הי' פרנסת השו"ב משם. ועכשיו יקופח פרנסתו. ויבצעו תמימים: ה) אך מ"ש כבודו כי השו"ב יש עליו איסור מכמה רבנים והקצב מענה בפיו כי יש לו רשות מאיזה רב. ע"ז לא אוכל לשפוט מרחוק וראוי שיעמוד לפני איזה רב הסמוך לקהלתכם שאינו נוגע בדבר והוא ידין בדבר: הק' אברהם. סימן טו ב"ה יום א' ואתחנן מנחם אב תרנ"ה לפ"ק פה סאכאטשאב. החוה"ש אל כבוד חתן אחותי הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק מאדזיטץ. א) דבר המבצר שעומדים כשלש מאות אנשי צבא יהודים. וכמעט כולם אוכלים מהיורה של אנשי הצבא. ועתה רוצים לנחור הבהמות אם לא ישחטו להם השו"ב בלא דמי שחיטה. רק הבני מעיים שלוקחין השו"ב מכשרות לוקחים הם גם מטריפות, וזה הי' גם קודם. אך עתה אינם רוצים רק אם יחתמו כל הבשר כשר בחותם וזה הפסד לשו"ב. אם מחויבין לשחוט כדי להקל האיסור. כי רובא דרובא אינם ודאי טריפות. ומיעוט הטריפות הם רק משום סירכא וכדומה. ואף שמערבין תזי להטעים. אפשר שהיא פחות מאחד בששים. ולדעת או"ה הוא רק איסור דרבנן. מלבד זה אף להקל מרוטב איסור לאיסור עצמו חשיב קולא ביומא לגבי חולה. או דלמא דס"ס הם עבריינים במה שאוכלים מהיורה שוב אין מחויבין להפרישן. כהא דפ"ה דמע"ש (מ"א) הובא בב"ק (ס"ט) במד"א בשנת השביעית דהפקר ננהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות. או דילמא שדומה להא דפ"ג דדמאי בנותן לחמותו מעשר מה שהוא נותן לה משום דלטובה מתכוונת בחלוף