אבני נזר יורה דעה טז

ליכול בר בי רב חמימא ואנא איכול קרירא. וה"נ מורה התירא מחמת רעבון ויסורין. (ופ"נ. לא ידעתי פרושו כי אם הוא פקוח נפש באמת מותר]. ובאמת הנסיון גדול בזה ע"כ שאלת חכם: ב) הנה הדמיון מחמותו אינו נכון כי אינה חושבת לגזול רק אדרבא ליתן לו יפה מזה. אך יש לדמות למ"ש תוס' שבת (ד'.) בענין אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. דהיכא דלא פשע חבירו מותר לעבור איסור קל שלא יעשה חבירו איסור חמור והטעם בזה דהיכא דלא פשע הוא ערב בעד חבירו. משא"כ היכא דפשע. והוא טעם אחד עם הא דרשב"ג דבשביעית השוגג הוא ערב. משא"כ ברוצה לעשות איסור דפשע אין ערב. [וע' בדגמ"ר (יו"ד סי' קנ"א) דברוצה לעשות איסור במזיד אין ישראל אחר מצוה להפרישו והוא ג"כ מטעם זה דאין ערבות רק היכא דלא פשע והוא שוגג]: ג) אך שם כתבו התוס' בההיא אמתא דעבדי בה אינשי איסורא שכפו רבה לשחררה ולעבור על לעולם בהם תעבודו. וכתבו תוס' משום דממציאה עצמה לזנות והויין כאנוסין. ואף דרשעים הם ולוקין ונפסלין לעדות. מ"מ מחויבים להפרישם. כ"כ בנ"ד. ויותר מזה כי מחמת רעבון ועבודה המוטל עליהם דבר קשה מאד לחיות בלי בשר והויין כאנוסין. לענין שנהי' מחויבין להפרישן: ד עוד יש בזה טענה שנהי' מחויב להפרישן עפ"י מה דאמרינן בסנהדרין (מ"ד) גבי עכן דמקשה מ"ט אענשו פירש"י הלא מן הנסתרות הוא ומשני משום דהוי ידעי אשתו ובניו. הנה דאף שלא היו כלל ישראל מחויבין בדבר שלא ידעו. מ"מ נענשו עליהם הואיל ונגלות הוא. ה"נ אף שהוא רשע. מ"מ מחויבין להפריש כדי שלא יענשו אחרים עליהם. והא דפ"ג דדמאי בחמותו דבר נסתר הוא. וכן הא דפ"ה דמע"ש סתם גנב בסתר הוא. משא"כ בזה שהוא דבר פרהסיא מיהו במהרש"א שם שכתב שישראל הי' קצת חייבים בדבר משום שעשו החרם בלי ציווי הי' להם להעמיד שומרים שלא יקחו מן החרם ע"ש. לפ"ז י"ל דאף דידעו אשתו ובניו אלמלא הפשיעה לא הי' נענשים וא"כ בנ"ד את"ל שאין מחויבין אין שום פשיעה. ויש לדחות דמ"מ מדת חסידות להפריש ושוב הוי פשיעה קצת עכ"פ כהא דעכן: באמת הא דאשתו ובניו ידעו בי' צריך עיון ה) אך טובא. דמ"מ למה יענשו ישראל הלא הם עיון הי' בידם למחות ולמה יענשו ישראל על מה שלא מיחו בו אשתו ובניו. ואפשר לומר דהנה ידוע מה שהמשיל הזוהר את החוטא האומר למי עשיתי כי אם לעצמי לשוטה המנקב את הספינה במקום עמידתו שהמים באים בכל הספינה. אך שיש סברא לומר כי קלקלתו תקנת אחרים וביותר בעונות החמורים כגון חייבי כריתות כי נכרת מעם ישראל הקדושים ואין לו צירוף עמהם ושוב אינו מזיק אל הכלל. אך אם יש אנשים שיודעים ואינם מוחים. יש לו צירוף אל האנשים ההם שגם הם אינם נקיים. ואותם אנשים אל הכלל מאחר שאינם חוטאים גמורים כמו העושה מעשה. וע' ר"פ שבועת הדיינין רשעים דעלמא בדין הקל. ובאמצעות האנשים ההם המים באים אל הספינה בכולה דוק והבן. אך בשאין אנשים שבידם למחות לא איכפת לן בפרהסיא. כן יש לומר. מ"מ לא נסמוך ע"ז למעשה: ו אך יש לעיין יען שיהי' מזה היזק לשו"ב אם מחויבין בכך. והנה בש"ע (יו"ד סי' קנ"ז) בשם מהרי"ו דאינו חייב למחות במקום שיש לחוש שיקומו על גופינו ומאדנו. דאינו חייב להוציא ממונו ע"ז. כן הוא במקור הדין במהרי"ו. והא דמחויב למחות במזידין ולעיל בשם הדגול מרבבה דאין חייב להפריש מן המזיד. למחות היינו שיאמר לו דברים קשים עד שבעצמו יפרוש מן העבירה. וזה ודאי מחויב ממצות הוכח תוכיח. ובזה נענש משום ערבות כיון שאפשר שישוב מדרכו הרעה. אבל להפרישו בע"כ שלא יוכל לעשות העבירה זה אינו מחויב רק להפריש מן השוגג: והנה יש לעיין בזה שאינו הפסד ממונו רק ביטול ריוח מלאכתו דבקידושין מחלק למ"ד כיבוד אב משל אב ולא משל בן והא דכבד בחסרון כיס היינו לביטול מלאכה. הנה דביטול מלאכה לא חשיב כנותן ממונו: ח אבל עיקר דברי מהרי"ו תמוהין בעיני. דנלפענ"ד דודאי מחויב ליתן כמו בכל מצות עשה. ומה שהביא ראי' במהרי"ו מדצריך קרא שיהי' מחויב לשכור פועלים לאבידת גופו להצילו. נ"ל פשוט משום דאיתרבי באבידת ממונו שיהי' גם אבידת גופו בכלל והו"א דלא חמיר מאבידת ממונו: ט) ומה שהביא ראי' מדאצטריך בכל מאדך שחייב למסור כל ממונו בשביל קידוש השם ואם מחויב ליתן ממונו להציל אחרים מעבירה פשיטא דצריך ליתן בשביל עצמו. וא"ת אינו מחויב ליתן כולו. אבל מקצת מחויב מה שיעור יש בדבר עכ"ד. וגם זה תמוה בעיני די"ל שמחויב כמו בכל מ"ע. ועוד דהא דבכל מאדך הא כתיב בעבירות שדינם יהרג ואל יעבור וקשה הא אפי' בעבירה דעלמא מחויב ליתן כל ממונו. וכבר נתעורר בזה בס' תוס' יוהכ"פ ולמד מזה דין חדש שאם ממונו חביב עליו מגופו א"צ למסור ממונו אפילו שלא יעבור במעשה. וא"כ אין ראי' משם להיכא שאין ממונו חביב אפי' שלא יצטרך ליתן כל ממונו: י) ולי הי' נראה דבע"ז דמיירי בי' קרא הו"א דקיל אפי' משאר עבירות משום דקי"ל העובד ע"ז מאהבה ומיראה פטור ע"כ הא דא"צ ליתן ממונו אף שמחויב בשאר עבירות. ובזה ישבתי מה דלא כתיב בפ' והי' אם שמע בכל מאדכם. ואמרתי משום דבשעת הגזירה אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. והיינו משום לרבים. וע' בחי' הר"ן. וא"כ פ' והי' אם שמע דברבים מיירי בשאר עבירות. ומ"מ יהרג ואל יעבור. וא"כ לא אצטריך בכל מאדך. דבממון אפי' שלא בשעת הגזירה אסור לעבור משום ממון, והנה גם לפי תירוץ זה משום דעובד מאהבה ומיראה פטור אין ראי' משם. מ"מ בנ"ד מניעת ריוח דביטול מלאכה אפשר גם למהרי"ו מחויב ליתן: יא) ואף אם השו"ב ממאדזיטץ לא יתחייבו לשחוט, השו"ב ממקום אחר מחויב. דא"ל שיחוס על הפסד ממונם של השו"ב ממאדזיטץ. דיותר יחוסו על עבירות במעשה של האנ"ת. ובאמת יש סברא שגם השו"ב ממאדזיטץ יתחייבו להפסיד ממונם עפ"י סברת תוס' שבועות (ל) בתירוץ הב' דכשעושים איסור במעשה מקרי קום ועשה ומחויב לבטל כבודו. וכן קי"ל בח"מ (סי' כ"ת). ה"ה דמחויב לוותר ממונו. אך מה נעשה שמהרי"ו לא כתב כן. מ"מ הבו דלא לוסיף עלה בביטול מלאכה