אבני נזר יורה דעה קמח

והוי רבית מה"ת. וכ"כ בתשו' מהרשד"ם. ובשעה"מ כתב דאשתמיט להו דברי התוס' והראשונים (בפ"ק דקידושין דאכי' חוזר ונפרע דאפי' הרמב"ן מודה דאסור. אינו אלא מדרבנן. כ"ש פייסו דלהרמב"ן מותר לגמרי דאף להאוסרין אינו אלא מדרבנן עכ"ד ואין זה קו"ח של כלום. דמה שאסור בחוזר הלוה ונותן לזה הוא רק משום הערמה אבל מה"ת אין איסור דמ"מ אין הלוה נותן למלוה רק הערמה הוי. אבל האוסרין אם פייסו הוא משום שליחות. יש לומר דהוי מה"ח: ב) איברא דלמ"ש התוס' בסוף דבריהם דמקדשה בפרוטה שנותן לזה. וכן כתב הר"ן על כרחין הוא מדין ערב. דאין לומר דשאני הכא שנהנית ממה שנתן הפרוטה לזה שע"י כן מרווח לה הזמן ע"כ שפיר מתקדשת בפרוטה אף בלא דין ערב. דליתא. שהרי הרשב"א כתב בהא דכלב רץ אחרי' דמסופק הש"ס בההוא הנאה דמציל נפשה גמרה ומקניא נפשה. והוכיח הרשב"א מזה דאין דין ערבות אלא כשנותן לבר דעת עפ"י ציוויו דאל"כ למה לי בההיא הנאה מקניא נפשה ת"ל דכיון שרץ אחרי' כוונתה לקידושין ותתקדש בככר אלא ודאי משום דלא שייך הכא דין ערב. ע"כ אי אפשר לה להתקדש בככר רק בהנאת הצלה דשוה פרוטה ע"כ. א"כ ה"נ בלא דינא דערב אי אפשר לה להתקדש בפרוטה אלא בהנאת הרווחת הזמן. וכיון שהתוס' [בסוף דבריהם] והר"ן כתבו דבפרוטה מקדשה על כרחין מדין ערב הוא. והרי דעת רשב"ם ב"ב (קע"ג:) דטעם שיעבוד ערב משום דשליחות דערב עביד מלוה [כאלו הוא עצמו הלוה]. א"כ ה"נ על כרחין שלוחה הוא ואעפי"כ אינו אסור רק משום הערמה ומוכח כדברי הב"י: ג) ואף שבקצה"ח (בהלכות ערב) כתב דכי צריך לטעמא דשליחות דוקא בערב ששיעבודו על תנאי ואסמכתא הוא ע"כ צריך שיהי' שלוחו כאילו הוא עצמו הלוה עיי"ש. וא"כ בקדושי אשה א"צ לשליחות. אין דבריו נראין לי שהרי בגמ' קאמר הטעם דלא הוי אסמכתא משום דבההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי'. ואיך חידש רש"י טעם אחר ופירש זה על הגמ' דאמר בההיא הנאה דמהימן לי'. אלא ודאי רש"י רק על עיקר חיוב פירש כן דמשום זה משתעבד בלא קנין. ומה שפירש רש"י כן בסוף הסוגיא בהא דאמר בההיא הנאה דמהימן לי' לא הוי אסמכתא. היינו דבלא מסקנא זו הוה אמינא דשיעבודא דערב משום דבההוא הנאה דמהימן וערב דלאחר מתן מעות דלא משתעבד בלא קנין משום דלאחר מתן מעות לא שייך דמהימן לי' שאינו מלוהי עכשיו. אבל למסקנת הש"ס דעכב אסמכתא רק בההיא הנאה דמהימן לי' מסלק אסמכתא. א"כ צ"ל דערב דלאחר מתן מעות נמי שייך בההיא הנאה דמהימן. דאל"כ אפי' קנין לא יועיל. וכיון דאפי' לאחר מתן מעות איכא בההיא הנאה דמהימן לי'. ומ"מ לא מהני בלא קנין. שוב אי אפשר לומר דשיעבודא דערב משום בההיא הנאה דהא אפי' לאחר מתן מעות איכא בההיא הנאה ואעפי"כ לא מהני בלא קנין. על כן פירש רש"י משום דשליחותי' דערב עביד מלוה. וזה ברור בדעת רש"י. ואם כן באשה דמתקדשת מדין ערב נמי שלוחה היא ואינו אסור מה"ת כדברי הב"י: ד) אך אי אפשר לומר כן בארווח לה זימנא שהמקדש שלוחה. שהרי לשיטת התוס' חשיב היא נותנה לו הפרוטה שחילקו על פירש"י שמקדשה בהרווחת הזמן דרבית קצוצה הוא דחשיב נותנת לו הפרוטה] ובכהאי גוונא ששלוחו הוא וגם נותן הלוה אליו המעות אי אפשר לומר שלא יהי' רבית קצוצה. דטעם הב"י אף ששלוחו של לוה הוא. מ"מ אינו ממונו של לוה. אבל בחוזר הלוה ונותן לו הא ודאי חשיב ממונו של לוה וכמ"ש הפוסקים (בח"מ סי' קפ"ג) באמר לחבירו זבין לי מידי במעות שלך וקנה עבורו ולא הודיע למוכר שקנה עבורו מ"מ קנה. ולא אמרינן בהא מי הודיעו למוכר שיקנה לזה. דכל הטעם דלא קי"ל כבני מערבא דאמרו מי הודיעו. משום שדעת הנותן להקנות לבעל המעות. והכא קנאה השליח במעותיו. מ"מ לא אמרינן הכי. דכיון שחייב לשלם לו כמאן דאוזפינהו דמי וחשיב המשלח בעל המעות. וה"נ כיון שהלוה חוזר ונותן לו בשעת מעשה חשיב הלוה בעל המעות ורבית גמור הוא. וע"כ התוס' לית להו דערב מטעם שליחות וורש"י דסבירא לי' ערב משום שליחות. הלא פי' דארווח לה זימנא שהוא עצמו הרויח הזמן] ואין ראי' מהתוספות לשיטת הב"י: ה) מ"מ לדינא לכאורה נראה כדעת הב"י כיון דמה"ת אין איסור תרבית בלא נשך. ואין לומר דמה שהשליח מתחסר כאילו המשלת מתחסר. דשליחות לא אמרינן אלא במידי דמעשה כמ"ש הרא"ש (פרק נערה המאורסה) הובא בקצה"ח (ריש הלכות שלוחין). אבל מה שמתחסר זה מידי דממילא. ומה שהשליח חיסר ממונו כאילו המשלח חיסר ממונו של שליח. אבל לא כאילו המשלח חיסר ממון עצמו וכמ"ש בקצה"ח שם בענין הנחת תפילין דלא מהני שליחות מטעם זה דחשיב כמניח על ראשו של שליח כיון דשליחות לא אמרינן רק לענין המעשה וה"נ דכוותי': ו) וראי' לזה הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני. עבד כנעני אע"ג דלא חסר ולא מידי קני נפשי' ה"נ אע"ג דלא חסר מידי קני להאי איתתא. ופירש"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו. וא"כ למה לי' מדין עבד כנעני תיפוק לי' דמה שהשליח חסר כאילו הוא עצמו חסר. אלא ודאי כמ"ש דלזה לא מהני שליחות. וצריך ללמוד מעבד כנעני דאע"ג דלא חסר קני. וא"כ ברבית דאין איסור אלא בחסרון הלוה דבלא נשך אין איסור כנ"ל אף שלוחו אין ריבית מה"ת. ובדרבנן נחלקו שהאוסרים סוברים מדרבנן תרבית בלא נשך אסור דכל רבית דרבנן אינו אסור רק משום תרבית כמ"ש לעיל (סי' קמ"ה). והמתירין סוברים דאף משום תרבית אין איסור רק אם מתרבה בממון הלוה. אבל מה שמתרבה בממון השליח לית לן בה דלא חשיב רבית הבא מלוה למלוה: ז אך יש להביא ראי' מהא דאדם יכול להפריש קרבן שיתכפר בו חבירו אף דבקרבן אינו מתכפר אא"כ חסר ממונא. כדמוכח סוף פ"ק דשבועות דקאמר מ"ש דלא מתכפרי כהנים בדישראל משום דלא חסרי ממונא שאין השעיר בא משלהם עיי"ש. משמע דכל קרבן שצריך להיות משלו כדכתיב כי יקריב מכם הוא דבעי חסרון ממונא כעין שכתבו התוס' פ"ק דקידושין בצדקה דלא מקרי צדקה אלא אם כן מחסרו ממון. דאל"כ הי' לו להש"ס לומר משום דאינו משלהם או שהם אינם מביאים אותו. מדאמר בהאי לישנא דלא חסרי ממונא משמע בקרבן חסר ממונא בעינן: