אבני נזר יורה דעה קמז

שכר אף על גמ' אסור ללמד את בנו אם גמ' והעתיקו הש"ך (סקט"ו): ב' וקשה לי שאם בענין לימוד בנו נדמהו למודר הנאה הלא אפי' מקרא מותר ללמד לבנו של המודר כדאיתא בנדרים. וכתב הר"ן הטעם דהרי מותר לזון בניו ובנותיו. ואם גם בענין בנו דין רבית חמור מדין מודר הנאה. א"כ אפי' גמ' במקום שאין נותנין עלי' שכר ליתסר כמו במלמד למלוה עצמו: ג ונראה ליישב דודאי אין ללמוד ממודר הנאה שזן בניו דכתב הר"ן הטעם שכוונתו להנאת בניו ואף דאיהו ממילא מתהני לית לן בה. וברבית שאוסרין כל זמן שמעותיו בידו דמסתמא נותן בשביל הלואתו. א"כ אדרבא לאו לבניו מתכוין רק לאביו שהלוה לו. ומ"מ מותר ללמד בניו במקום שאין נוטלין שכר. דהנה צריך להבין טעם הרמב"ם מדכתיב כל דבר דילפינן מיני' בגמ' לאסור רבית דברים. מ"מ זה אינו אלא בנהנה מזה המלוה לא בלימוד דלאו הנאה הוא. וצ"ל דמ"מ הלוה טורח. והוי כנשך בלא תרבית דאסור מדרבנן. [כמו תרבית בלא נשך דיסו: מדרבנן. דכל רבית מדרבנן אין אסור אלא משום חרבית] וכן מצאתי בחוו"ד. אך כתב שהרשב"א בתשו' חולק על זה שהתיר [באפשר] שיפרע הלוה חובו של מלוה שלא מדעתו ואף דהלוה מתחסר הרי דס"ל להרשב"א נשך בלא תרבית מותר גם מדרבנן: ד) ולפענ"ד אין כאן מחלוקת דכבר ביארנו לעיל (סי' קמ"ה אות ג') משום דתרבית עובר המלוה אף אם אינו ע"י מעשיו דמ"מ ממונו מתרבה. אבל נשך שבממון הלוה אין המלוה עובר אא"כ מחסרו בידים. וממילא גם הלוה אף שהעבירה בגופו אינו עובר דכיון שהמלוה אינו עובר גם הלוה אינו עובר עיי"ש. וא"כ כשהלוה פורע חובו של מלוה שלא מדעתו אין איסור משום נשך כיון שהלוה עושה מאליו שלא מדעתו של מלוה. אבל בהא דרמב"ם ששניהם עושים זה מלמדו וזה לומד אצלו. שפיר אסור משום נשך. שאפי' תאמר שהמלוה אינו עושה שום מעשה רק דומם ושומע. עכ"פ כשיושב ללמוד אצלו והלוה מלמדו הוה הלוה שלוחו: ה) מעתה ניחא דברי בעה"ת במלמד בנו גמ' שאין נוטלין עלי' שכר מותר. כיון דתרבית ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו. גם משום נשך ליכא. שהלוה מלמד בניו של מלוה בלא מעשה המלוה אין כאן איסור נשך כנ"ל. ואין איסור אלא כשהמלוה משתרשי לי' דאז אסור משום תרבית. ואף דבמודר הנאה מותר גם בזה. שאני התם שלבניו הוא מתכוין. משא"כ בזה שאדרבא להנאת המלוה שמעותיו בידו הוא מתכוין כנ"ל. זה ברור. ושלום בין הפוסקים: סימן קנ א) סעיף מחבר והוא שלא יחזור ויקחנה מהלוה בשעה"מ (פ"ה מהלכות אישות הט"ו) הקשה דברי הריטב"א אהדדי שבקידושין כתב כדברי התוס' דשאני התם במקדש בהנאת מלוה שהוא כחוזר ונפרע מהלוה. ובאיזהו נשך כתב בשטמ"ק בשם הריטב"א בהא דמותר לומר הילך דינר ואוזפי' לפלניא זוזי דאפי' חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה מותר דהא מדינא אינו חייב כלום והניח בצ"ע יע"ש: ב) ואנא גברא חזינא ותיובתא לא חזינא. דבקידושין הרי בשעה שנותן לזה פרוטה להרויח לה הזמן הוא מקדשה בפרוטה זו וחשיב כנותן אז בשעת נתינה הפרוטה. וזה ודאי אסור. אבל אם אחר נתינה חזר הלוה ונתן לזה מותר וכמו שדקדק הריטב"א הטעם שכתב דהא מדינא אין הלוה חייב לו כלום. הרי דאם הי' חייב לו הי' אסור. וכ"ש אם נותן לו הלוה אז. וכל זה פשוט: ג) ובזה נסתר נמי מה שכתב דאף הרמב"ן שמתיר אפי' פייסו הלוה מודה דאם חזר הלוה ונתן לזה אסור. וע"כ צ"ל דמ"ש הריטב"א שם (פרק איזהו נשך) וכ"כ מורי בשם הרמב"ן לא קאי אהא דאם חזר הלוה ונתן למלוה. ולפמ"ש הא ליתא. ולא מבעיא הרמב"ן. אלא דאפי' הרא"ש והטור שאסרו בכל שלשה החילוקים בפייסו כו' מ"מ בחזר הלוה ונתן אח"כ מותר וראי' שהרי הרמב"ן והפוסקים חולקים באומר הלוה כל הנותן אינו מפסיד. ובודאי פרעו אח"כ דאינו מרמה לומר אינו מפסיד ואח"כ לא ישלם. דזה ודאי איסור תורה משום הן שלך צדק שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ומשום לפני עור לא תתן מכשול ומשום שארית ישראל לא יעשו עולה. אלא ודאי פרעו אח"כ. ומ"מ אף האוסרין אינם אוסרין אלא משום שאומר הלוה תחילה כל הנותן אינו מפסיד הא לאו הכי שרי. אלא ודאי אין איסור אלא אם הלוה חוזר ונותן לזה בשעת נתינה למלוה: ד שוב ראיתי במל"מ שכתב דהא דפליגי הפוסקים בכל הנותן אינו מפסיד היינו אם האמירה אסור אף שלא נתן כלום. ולפענ"ד זה לא ניתן להאמר. דזה ודאי איסור תורה לרמות בחבירו וכמ"ש. ולא ידעתי מאין יצא לבעל מל"מ דאפי' חוזר ונוטל אח"כ אסור. דאם מלשון חוזר ונוטל משמע לי' אח"כ. הלא זה לשון הרמב"ן (פ"ק דקידושין) שאני הכא שהוא כחוזר ונוטל מן האשה. ושם הוא נוטל בשעת נתינה וקרי לי' "חוזר" ונוטל. אלא ודאי אין זה דקדוק. ואף כוונת הרא"ש והטור בשעת נתינה. ועי' ברי"ו שכתב ג"כ כדברי הרא"ש והטור דכל השלשה חילוקים אסור. ואח"כ כתב מחלוקת באומר כל הנותן אינו מפסיד הרי דאף הרא"ש והטור אינם אוסרין אלא בשעת נתינה. ואף שאינני כדאי לחלוק על בעל המל"מ. הנ"ל ברור כתבתי: ה) שוב ראיתי בחוו"ד שכתב שאין איסור רק אם הלוה חוזר ונותן לזה קודם הלואה דאז כשנוטל ההלואה מחמת השכר שנטל אצלו אסור. ודבריו נכונים דבכהאי גוונא הוי אגר נטר שאם לא הי' מלוה לו הי' מחויב להחזיר המעות לנותן והנותן ללוה. נמצא דע"י הלואה ממון הלוה מתתסר ג"כ. ומ"מ מיושב ג"כ הא דכל הנותן אינו מפסיד דמותר היינו אם הלוה פרעו לאחר הלואה: סימן קנא א) שם. שלא יפייסנו הלוה הב"י כתב שאף אם פייסו מ"מ לא הוי אלא רבית דרבנן. ובגי"ת השיג עליו דטעם האוסרים משום דשלוחו כמותו