אבני נזר יורה דעה קמו

מה"ת ולעולם גוף הממון של מלוה. שו"ר למהרי"ק (שורש י"ז) דכשהתנה המלוה עם הלוה שמלוהו על מנת שיתן לו מתנה אין לך רבית של תורה גדול מזה: סימן קמז א) סעיף ו'. עי' ט"ז (סק"ג) דלשיטת הרמב"ם אפי' לא פירש הלוה בשביל שילוהו או בשביל שהלוהו אם באמת כוונתו לכך אסור. והוא כוונת הרמב"ם באמת למעיין. ודעת הרא"ש דאפי' בכהאי גוונא מותר כל שלא פירש. כמפורש בטור דהרא"ש והרמב"ם פליגי. ודלא כהש"ך (סק"י): ב' וטעם הדברים נ"ל עפימ"ש הריטב"א דענין רבית שאסרה התורה הוא שחשבה התורה כמחילה באונס כל שנותן לו מחמת הלואה. ואף רבית מאוחרת אסור מדרבנן דהוי אצל הלוה קצת חוב משום דעביד לי' נייח נפשי' בהלואה. כמ"ש התוס' גיטין (י"א:). וזה אסרה התורה דחשיב כאונס. אבל כל שלא פירש הוי דברים שבלב ואינו דברים. וכהא דאמרינן (בפ"ב דקידושין) בהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי הא בלבי' לא ניחא לי' אלא דברים שבלב אינו דברים. הרי דאפי' לאפוקי מטענת אונס מהני הא דדברים שבלב אינם דברים: ג) ולדעת הרמב"ם נראה עפי"מ דקי"ל במגילה (דף כ"ו:) דמתנה כזביני' דמיא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' מתנה הדר הוה לי' מתנה כזביני' והוי דברים שבלב דמוכחין דמשום טובה שעשה לו נותן לו. והוי כפירש שנותן לו בשביל טובה שעשה עמו רק שאינו מפרש איזהו טובה. ושוב מועיל דברים שבלבו שהטובה הי' ההלואה כהא דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל שמועיל דברים שבלב לפרש דבריו וכמ"ש הר"ן בקידושין (ר"פ האומר) ודו"ק: סימן קמח א) סעיף ט'. נסתפקתי באומר לחבירו דור בחצירי חודש אחד ואני אדור בחצירך אחר זמן שני חדשים. אם נאמר דלא חשיב רבית דמעכשיו הוא קנוי לו לדור בו אח"כ שני חדשים. וכן באמר לו דור אצלי חודש בקיץ ואני אדור אצלך שני חדשים בחורף דאז הדירה ביוקר. אם נאמר דבזה מותר כנ"ל. ודוקא בפועל לא יעשה עמו מלאכה על מנת שחבירו יעשה עמו אח"כ מלאכה שהיא יותר כבדה משום דמאחר דפועל יכול לחזור בו לא חשיב קנוי לו מעכשיו וכעין שחילק הרשב"א ז"ל שמותר להקדים מעות על שכירות ולא יכנס בחצר אלא לאחר זמן אף דלקמי' שוה החצר טפי משום דקנוי לו מעכשיו. ודוקא בפועל כה"ג אסור משום דיכול לחזור בו וכמ"ש הה"מ בשמו (בפ"ה מה' מלוה): ב) או אפשר דהכא דבמלאכה לא שייך כלל לומר משום דיכול לחזור לא הוי מכר דהא שותפים אינם יכולים לחלוק בתוך הזמן ואף שהם משועבדים זה לזה לעסוק בשותפות כל ימי הזמן. מ"מ צא דמי לפועל ולמקבל עיסקא מחבירו דיכול לחזור כדין פועל כדאיתא בש"ע (חו"מ סי' קע"ו סעי' כ"ג) דשאני שותפין כיון דשניהם מחוייבים לעסוק בשותפות לחבירו. ובכהאי גוונא לאו שם עבד עליו כיון ששניהם משועבדים זה לזה. וה"נ בשעה שאמר עשה עמי היום ואעשה עמך למחר הרי כל אחד נשתעבד לחבירו ובכהאי גוונא לאו שם עבד עליו ואינו יכול לחזור. אלא שאח"כ שגמר מלאכתו היום רק השני משועבד לעשות למחר ויכול לחזור. מ"מ כיון שפעם אחת לא הי' יכול לחזור שם מכר עליו. ודומה להא דכתב הרשב"א במשכנתא באתרי דלא מסלקי דכשאינו יכול לסלקו שנה הראשונה חשיב לעולם אתרא דלא מסלקי כיון דתחילה לא הי' יכול לסלקו נשאר כמכר לעולם. (וע"כ בהלואה כהאי גוונא אסור]. ואעפ"כ במלאכה אסור. וא"כ בשוכר בית כהאי גוונא נמי אסור: ג' או אפשר כיון דעומד להיות עבד אח"כ גם מתחילה יכול לחזור. גם י"ל דלא דמי להא דרשב"א באתרא דלא מסלקי. דשאני התם דשנה ראשונה אוכל פירותי' ואינו יכול לסלקו מזה. ע"כ אף אחר כך שיכול לסלקו לא יצא מרשותו. משא"כ בזה שאינו משועבד כלל רק לעבוד עמו אח"כ ואז יכול לחזור נמצא שלא נקנה לו כלל ודו"ק: ד) בדין הלוני ואלוך שכתב הרמ"א ג' שיטות שיטה אחת הוא שיטת בעה"ת דמותר לכתחילה. שיטה הב' הביא הב"י דרבית קצוצה הוא. והרא"ש בתשו' מדמי לה לרבית דברים. ולשיטתו לאו רבית קצוצה הוא: ה) ונ"ל הטעם עפימ"ש המרדכי בדין המלצר והוא בתשו' הראב"ן (סי' ק"ד) בנעשה ערב בעד גוי ברבית בעי קנין דהוי כערב שלא בשעת מתן מעות. ועיי"ש בראב"ן משמע הטעם משום דחיוב ערב משום דעל פיו הוציא. וזה לא חשיב הוציא רק כמבטל כיסו של חבירו שאם הי' המעות בידו אפשר שהי' מרויח בהם או מלוה לגוי אחר ולא ברי הזיקא עיי"ש בראב"ן. וא"כ לא חשיב נשך מה שיתן לו שמעון נמי ממונו בהלואה. ואף דאצל ראובן המלוה חשיב ריוח שמשתמש במעות והרי חזינן דנעשה שומר שכר (בס"פ המפקיד) הואיל ונהנה מהנה. הרי דחשיב הנאת פרוטה. מ"מ אצל שמעון הוה רק מניעת ריוח כדברי ראב"ן הנ"ל דלא חשיב הוציא והוי תרבית בלא נשך דאין איסור מה"ת כבריש פרק איזהו נשך דמה"ת לא משכחת תרבית בלא נשך. ומה"ט כתב הרא"ש (פרק איזהו נשך סי' י"ז) בחצר דלא קיימא לאגרא לא הוי רבית מה"ת עיי"ש: סימן קמט א) סעיף י'. הנה מקור הדין ברמב"ם שכתב אסור ללמד המלוה מקרא או גמ' כל זמן שמעותיו בידו שנא' נשך כל דבר. וכוונתו דאף שבמודר הנאה אין איסור אלא ללמד את המודר מקרא שנוטלין עלי' שכר אבל גמ' שאסור ליטול עלי' שכר מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו. מ"מ ברבית אסור מדכתיב כל דבר. ובעה"ת הוסיף דאפי' בנו אסור ללמד דמשתרשי לי' לאביו המלוה שחייב ללמדו בשכר וכפי מנהגינו שנותנין