אבני נזר יורה דעה קמה

(סי' שס"ז) דאינו יוצא עד שיודע הלוה שרוצה להשיב. והוכיחו כן מלשון הש"ס כמאן דאמר לי' יהי' לי בידך דמי וזה לא שייך אלא כשיודע. וע"כ ניחא דברי הרמב"ם שתלה הדין דמהני מחילה דוקא באמר המלוה להחזירו ויודע הלוה שיש לו ליטול. והוא כמ"ש דכיון שאמר להחזירו נעשה חוב גמור. וכיון שיודע הלוה שיש לו ליטול הוא כמאן דאמר לי' יהי' לי בידך דמי וכבר יצא חיוב השבה לשמים. ועל החוב שנתחייב שוב מהני מחילה: ו) ומכל מקום יש לבע"ד לחלוק ולומר דוקא בגזילה בעין שייך לומר דכפקדון דמיא. אבל בחוב שנתחייב לו לא יצא ידי השבה. ויש לומר דתלוי במחלוקת הפוסקים אם יכול להקדיש חוב שביד חבירו. דלהרי"ף פרק שור שנגח דחוב חשיב אינו ברשותו לא הוי השבה ודוקא בגזלן שהודה וגזילה בעין. דמשהודה היא ברשות הנגזל להקדש כמ"ש התוס' בשמעתא דתקפו כהן. אבל מלוה דהוה אינו ברשותו ודאי לא יצא בזה ידי השבה בגזילה וה"ה ברבית. אך לדעת בעה"מ שם ורש"י בפסחים דהחוב יכול להקדיש דהוה ברשותו יצא ידי השבה. וכן לדעת הרמב"ן שם דאפי' גזילה שרוצה גזלן ליתן לו הוי אינו ברשותו. א"כ אין הפרש בין גזלן להלואה. ומסתימת הפוסקים משמע כן מדלא כתבו דבאין גזילה קיימת אפי' לא נשבע צריך להוליך אחריו וצ"ע: ז' עוד נראה לפמ"ש השטמ"ק בשם הריטב"א דאלו שמשביעין את הלוה לעשות להם מחילה אחר הפרעון כי עבדי לה לא מהני דמחמת אונס השבועה הוא דעבדי אא"כ שמודים על עצמם שמוחלים בלב שלם שלא מחמת השבועה. ולשיטת הרמב"ם דלוה נמי מתוקן לאו דידי' בחזרה וה"ה במחילת הלוה דהוי כפרעון כנ"ל וא"כ כשאין המלוה מחזיר לעולם הלוה מחויב למחול כדי שלא יעבור בלאו למפרע ואנוס הוא על המחילה. ע"כ לא מהני אא"כ אמר המלוה להחזיר וידע הלוה שיש לו ליטול ממנו דשוב אין הלוה אנוס במחילתו. שהרי אם לא ימחול לו יחזור לו ויתוקן לאו דידי' ודו"ק: ח) ובאמת אם מוחל שלא מחמת החיוב שיתוקן איסור דידי' מועיל אפי' לא אמר המלוה להחזיר לו. אך המלוה אינו יכול לסמוך על מחילה זו דמסתמא עשה זאת הלוה להפקיע איסורו למפרע ולא מהני כדברי הריטב"א הנ"ל דלא מהני אא"כ מודים על עצמם שמוחלים בלב שלם אפי' שלא מחמת השבועה: ט) ואין להקשות דא"כ דלא מהני מחילה כשמוחל לתקן האיסור. א"כ כשמוחל הלוה בודאי מוחל שלא משום זה דאם מוחל רק מחמת הנ"ל הרי לא יועיל כלום. וא"כ למה הוא מוחל. דליתא. דהנה הסוגיא דב"ב (מ"ח) דתלוה וזבין עם הסוגיא דקידושין (נ'.) בענין דברים שבלב לכאורה סותרות דבב"ב איתא דטעם דכופין עד שיאמר רוצה אני משום דאגב אונסי' (וזוזי דמצוה חשיב כמו זוזי או משום דבלא"ה אינו מפסיד כלום שאשתו אינה רוצית לדור עמו אינו מפסיד כלום] גמר ומקני. ובקידושין אמרינן משום דהוה דברים שבלב. וא"כ לסוגיא דקידושין אפי' תלי' ויהיב נמי. וצ"ל דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני אינו בירור אלא כיון דאפשר דגמר ומקני. שוב אף אם באמת לא ניחא לי' הוה דברים שבלב. וכ"כ בס' המקנה. וא"כ מה נאמר דכשמוחל בודאי מוחל בלב שלם אף שלא להפקיע האיסור שאם ימחול להפקיע האיסור לא יועיל א"כ שנדון כך. שוב אף אם באמת אינו מוחל רק להפקיע יועיל דחשב דברים שבלב מה דבלבו לא ניחא לי'. דאינו בלבו ובלב כל אדם. דאדרבה אנו דנין דלאו אנוס הוא כנ"ל. וכיון שיועיל אף אם עושה להפקיע שוב בודאי עושה רק להפקיע והוי דברים שבלב כל אדם שעושה להפקיע ולא מהני. איך שיהי' קשה על המחבר שסתם דאחר שלקח הרבית מהני מחילה וצ"ע: י) כתב במחנה אפרים (דיני רבית ס"ו) דלדעת הרמב"ם גם קודם שפרע לו הרבית אם המלוה לא רצה לקבל מחמת איסור רבית ואמר לו הלוה שנותן לו במתנה מותר דכיון דאיסורא עבד אי יהיב לי' בשכר מעותיו כי אמר לו אני נותנו לך במתנה גמר בדעתו לתת לו לשום מתנה משום שעשה עמו חסד עי"ש. וחסד זה אינני יודע מה הוא. דודאי אם נתן לו משום חסד שעשה עמו מכבר לא חסד הלואה פשיטא שאין זה רבית. אבל בסתמא ודאי משום חסד הלואה הוא נותן לו. רק שזה אינו רוצה לקבלו משום האיסור עושה הלוה תחבולה זו לתתו במתנה וזה אסור ות"ח שמותרים ללוות ברבית היינו דבר מועט שבלא"ה הי' מוותרים זה וכמ"ש התוס' וז"ל ונראה דוקא מתנה מועטת שיודע בלבו שהי' נותן לו בלא"ה. אבל כשנותן לו מתנה בשביל החסד שעשה עמו רבית הוא. וכשהתנה רבית קצוצה ואינו מועיל כלל תחבולה זו. ובזה אפשר לדון דכיון שהמלוה אינו רוצה לקבל מה שקצץ עמו וזה נותן. שוב לאו רבית קצוצה הוא. ומ"מ רבית מאוחרת הוא כמ"ש הרמב"ם במשלח לו דורן בשביל שהלוהו אע"ג דבלשון דורן אמר. והרמב"ם לא אמר אלא כשמוחל לו לאחר הפרעון. דמחילה זה אינו עושה כלל בשביל שהלוהו. דכבר יצא ידי חובתו במה שפרע לו. ומי יחייבנו למחול לו אח"כ. והרי לא התנה כלל למחול לו ע"כ מהני. אבל בשעת נתינה לעולם אסור. וזה ברור: יא) וראיתי במבי"ט (ח"א סי' נ"א) שכתב דכשנותן מתחילה לשם מתנה ליכא איסור תורה. והביא ראי' מדברי התוס' ר"פ הגוזל בתרא אהא דהניח להם אביהם מעות של רבית אעפ"י שיודעין שהם של רבית אין חייבין להחזיר. ודייק מינה רמי בר חמא רשות יורש כרשות לוקח. וז"ל וא"ת והיכי מדקדק מינה דכרשות לוקח דמי דאפי' לאו כרשות לוקח דמי אתי שפיר דפטורין כיון דמדעת נתן לו ליתנהו גבי' בתורת גזילה אלא בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע"פ אינו גובה מיורשין. וי"ל דאע"ג דמדעת נתנם לו איתנהו גבי' בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן בשם מתנה אלא בתורת רבית. ומקרי גזילה בעיני' כיון שהמעות בעין כו'. משמע דאם היה נותן לשם מתנה לא הי' מיהו גזילה דאורייתא עכ"ד: יב) וראי' זו איני מכיר דמהתוס' לא מוכח אלא דאם נתן לשם מתנה אין כאן גזילה בעיני' אלא הלואה. דדוקא אם נותן לשם פרעון רבית שנתחייב לו מאחר שהתורה אמרה אל תקח מאתו ולפי האמת אינו מחויב הוי נתינה בטעות. אבל אם נותן לשם מתנה אף שאינו נותן אלא מחמת הלואה. הרי באמת הלוהו ואין טעות בנתינה. אבל מ"מ אסור מה"ת ויוצאה בדיינין. ולמה דקי"ל כל רבית ממון גמור של מלוה ואין גזילה אין נ"מ כלל בין לשם רבית בין לשם מתנה כל שנותן בקציצה מחמת הלואה רבית