אבני נזר יורה דעה קמד

וא"כ מה ס"ד למיפסלי' משום אל תשת רשע עד. דהלוה הא אינו עובר בלא תשימון רק המלוה. וע"כ משום לפני עור. וקשה להרמ"א: י) אך לפמ"ש דבאבק רבית אינו עובר משום נשך רק משום תרבית. ובשעת הלואה ליכא הלאו דתרבית רק דנשך כדכתיב לא תשימון עליו נשך. נמצא דבאבק רבית אין איסור בשעת הלואה רק בשעת נתינה. והרי דעת הנמק"י דבפסול דרבנן בעי רשע דחמס. וכשאינו רשע דחמס לא נפסל מדרבנן. ובשעת נתינה לא מרויח הלוה. ודוקא ברבית דאורייתא דנפסל הלוה בשעת הלואה משום לפני עור כנ"ל נפסל אפי' לרבא דרשע דחמס בעינן דהוי כאוכל נבילות לתיאבון. דהוי רשע דחמס דכפין ואכל כפין ואסהיד. וה"נ דלוה עובר משום דצריך למעות והוי רשע דחמס. אבל ברבית דרבנן דגם המלוה אינו עובר בשעת הלואה. [כיון דבשעת הלואה אין איסור רק משום נשך. וברבית דרבנן ליכא משום נשך כלל כנ"ל]. ואין הלוה עובר בלפני עור רק בשעת נתינה. ואז אין הלוה מרויח כלום ולית בי' משום כפין ואכל כפין ואסהיד ולא הוה רשע דחמס. ובדרבנן חמס בעינן. והמחבר לשיטתי' דפסק דאפי' פסול דרבנן לא בעי רשע דחמס. ורמ"א לשיטתי' שם שהביא דברי הנמק"י דבפסול דרבנן בעי רשע דחמס. ע"כ אין הלוה נפסל באבק רבית. ודו"ק כי נכון הוא: סימן קמו א) סעיף ה'. מחבר אבל אם לקח ממנו רבית וצריך להחזירו לו מועלת מחילה לפטרו כמו בכל גזל. הנה זה לשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות מלוה ולוה הלכה י"ג) הורו מקצת הגאונים שלוה שמחל למלוה הרבית שלקח או שעתיד ליקח כו' אינו מועיל כלום שכל רבית מחילה הוא והתורה אסרה מחילה זו. ויראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרין למלוה להחזיר (ונ"ל שצ"ל שאמר המלוה וכן העתיק הרא"ש ז"ל] לו וידע הלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם מכלל שמחילה מועלת עכ"ל. ולדעת הגאונים י"ל דלא תקשי להו הא דאין מקבלין מהם. שחכמים ביטלו העשה דהשבון משום תקנת השבים. שיש כח ביד חכמים לבטל ד"ת בשוא"ת. הגם שאם ישוב יתקן האיסור דרבית למפרע שהוא ל"ת בידים. נמצא דבמה שאינו משיב חל למפרע הל"ת שהוא בידים. לית לן בה. מידי דהוה ארדיית הפת למ"ד ריש שבת לא התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואף דעבר למפרע במעשה. מ"מ כיון דעכשיו שוא"ת הוא מתנים חכמים. הכי נמי לא שנא: ב) עוי"ל כיון דקי"ל נתינה בע"כ שמה נתינה א"כ כבר יצא המלוה ידי השבה במה שהחזיר אף שהלוה לא קיבל. אבל מחילה גרידא כשלא החזיר המלוה כלל לא מהני. והרמב"ם שהביא הראי' הנ"ל יש לומר דלטעמי' אזיל דגם לאו הלוה מתוקן בחזרה. והרי כתב הרשב"א דאף דנתינה בע"כ שמה נתינה היינו לנותן אבל למקבל לא הוי נתינה. א"כ כשהמלוה מחזיר ולוה אינו מקבל לאו של המלוה מתוקן ולא של הלוה. וא"כ איך אומרים ללוה שלא יקבל ולא יתורי הלאו דידי' מפני תקנת השבים דמלוה. וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. אלא ודאי דמהני מחילה ומתוקן הלאו בהכי כמו בהשבה ממש כמו באשם גזילות דלא הוה לי' כפרה עד דמטי לידי'. וכי מחל נגזל הוה לי' כפרה. ועי' ב"ק (דף ק"ט). וגם לאו דלוה מתוקן בכך ועי' לקמן (אות ה') ולהגאונים י"ל דס"ל כמ"ש בחי' הר"ן לב"מ דלאו דלוה אינו מתוקן בחזרה: ג) עוד יש לעיין בראיית הרמב"ם דהנה בטעם דלא מהני מחילה ברבית יש עוד סברא. לבד טעם הגאונים משום דכל רבית מחילה. והוא טעם השטמ"ק בשם מורו משום דלוה לית לי' שיעבוד נכסים על המלוה ולא חיוב ממון אלא מצוה גרידתא. ועל טעם זה אין סתירה מהא דמלוי ברבית שהחזירו. די"ל דנהי דמחילה לא מהני. מ"מ כשהלוה אינו רוצה בהשבה אין מצוה להשיב לו. כיון שהמצוה משום חיותו דלוה. דומה למצוה דולו תהי' לאשה באונס. דאי אמרה לא בעינא ליתי' לעשה כלל. כיון דהיא משום תקנתא דידה: ד) ולפי טעם הגאונים משום דכל רבית מחילה הוא אך התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו. ה"נ אף שהלוה אינו רוצה בחזרה התורה לא תלתה כלל בדעת הלוה. שאף שהלוה מוחל התורה לא מחלה. וה"נ אף שהלוה אינו רוצה בהשבה התורה צוותה להשיב אבל לפי טעם השטמ"ק באמת אין ראי' ממה שהתורה אסרה רבית מדעתי' דלוה. משום דמה שנותן מחמת פסיקת הרבית בשעת הלואה חשבינן לי' אונס שמוכרח ליתן מחמת שצריך ללוות. אבל לאחר שנתן שפיר יכול למחול. אלא דאחר שנתן אינו מועיל מחילה מחמת שאינו חיוב ממון. מ"מ בשעה שאינו רוצה לקבל אין מצוה בהשבה אך לפמ"ש בפירוש ראיית הרמב"ם דאיך מותר שלא לקבל ולא יתוקן הלאו למפרע. יקשה גם לפי טעם השטמ"ק נהי דמצוה ליכא על המלוה בשעה שאינו רוצה לקבל. עכ"פ הלאו אינו מתוקן: ה) ויש לדקדק בלשון הרמב"ם מאחר שאמר המלוה להחזיר כו' עד ויש לו ליטול ממנו. שכל זה שפת יתר היא והי' לו לתלות רק אם מחל אחר שנתן הרבית. אמנם נראה שהרמב"ם בא לשלול גם טעם השטמ"ק הנ"ל והוא עפ"י דברי הראב"ד [הובא בשטמ"ק ב"ב (קע"ד:) בהאי ערבא דיתמי דפרעי' למלוה מקמי דלדינהו ליתמי] דיתומים קטנים שהגיעו לעונת הפעוטות שהבטיחו לשלם חוב אביהן שוב חייבים לשלם כי מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. וכיון דמידי דמצוה הוא אמירה כמסירה וכמו בצדקה דאי אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מחייבי באמירה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומסירה דידהו מהני דפעוטות מקחן מקח כו' במטלטלין יע"ש וכיון שלמדנו הראב"ד דבכל מידי דמצוה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ אם הבטיח המלוה להשיב הרבית. שוב נתחייב חיוב ממון. כיון דהוה כמסירה להדיוט ועושה קנין. ושוב יורדין לנכסיו. וכיון דבהבטחתו הרבית שוב נתחייב חיוב ממון יש לומר דיצא בזה ידי מצות השבת הרבית. כהא דאמרי' בב"ק (דף ק"ד.) בגזלן שהודה לנגזל שיחזור לו שיוצא בזה ידי השבתו דכיון שהודה לו כפקדון דמיא וכמאן דאמר יהי' לי בידך דמי. וה"נ יוצא בזה ידי השבה ורק חיוב ממון יש לו עליו ושפיר מהני מחילה. והנה שם פסקו הרמ"א והש"ך סי'