אבני נזר יורה דעה קמג

סימן קמה א) שם ברמ"א אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפני עור. להבין טעם הדבר נראה דהנה הגמרא ריש איזהו נשך מקשו אטו עד הני לאו תרבית נינהו ומשני עד כאן של תורה מכאן ואילך ש, דבריהם. ואינו מובן דמ"מ מאי איזהו תרבית דנקיט. גם ליישב הא דס"ד דהש"ס דאוזפי' מאה במאה ועשרים והוזלו הפרוטות הוה נשך בלא תרבית. ואוזפי' מאה במאה ונתייקרו הוי תרבית בלא נשך. ואף דהש"ס דחי ממנ"פ אי בתר מעיקרא אזלינן מ"מ צריך להבין הס"ד: ב) ליישב זה נקדים דברי מהר"ל ז"ל בג"א ליישב קושיית התוס' בהא דמסיק הש"ס דנשך ומרבית לעבור עליו בשני לאוין. והקשו בתו' דלמה שינה הכתוב בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך. ובנשך לא תתן אכלך. ותי' מהר"ל דהתורה כתבה טעם האיסור משום שממון הלוה מתחסר וממון המלוה מתרבה עיי"ש: ג) והנה מה שממון הלוה מתחסר אין איסור במלוה רק משום שהוא מחסרו. אבל מה שממונו מתרבה האיסור אפי' בלא מעשה המלוה שמ"מ ממונו מתרבה. כמו עבירה בגופו דאפי' בלא מעשה חייב. כגון כהן שנטמא במת בלא מעשיו שחבירו הביא מת עליו. או הלבישו כלאים בלא מעשה דחייב. כמו כן כשעבירה בממונו. כעין המשהה חמץ בפסח שהעבירה בביתו ובחמצו. אבל האיסור נשך דאין עבירה בממון המלוה רק בממון הלוה אי אפשר שיהי' איסור במלוה רק כשע"י מעשיו נתחסר וזה פשוט: ד) וע"כ דוקא רבית קצוצה דהמלוה מחסרו שקוצץ רבית. אבל המרבה בפירות שהאיסור רק שמא יתייקר השער והרי האיסור בא ממילא ע"י יוקר השער. אבל בשעת קציצה אין איסור כלל וכיון שאינו במעשה המלוה אין איסור למלוה רק משום תרבית שמ"מ ממונו מתרבה אבל בחסרון הלוה לא איכפת לי' כיון שהוא לא חיסרו: ה) ובגמ' דמקשה אטו עד הני לאו תרבית נינהו פירוש דנהי דמרבה בפירות אין איסור משום נשך. מ"מ עד השתא יש בו משום תרבית ג"כ וכי תימא דמ"מ תני במתני' איזהו תרבית להשמיענו דמרבה בפירות אין איסור משום נשך. ליתא דכיון דאין איסור אלא מדרבנן אין נ"מ משום מה הוא עובר. בשלמא אם ברישא לא הי' עובר רק משום נשך הי' נ"מ שצריך להתרות בו משום נשך דוקא. ואפי' להפוסקים דרבית לאו הניתק לעשה. מ"מ נ"מ בביטל העשה למ"ד בטלו ולא בטלו ולמ"ד קיימו ולא קיימו נמי נ"מ במת הלוה דלא שייך עוד אהדר כי היכי דניחי וכמבואר בט"ז]. ומשני עד כאן של תורה מכאן ואילך של דבריהם. והיא גופא אתי לאשמעינן דתרבית בלא נשך אינו אלא בשל דבריהם כבריש הסוגיא מדשביק דאורייתא ומפרש רבית דרבנן מכלל דאורייתא תרבית ונשך חדא מילתא ולא משכחת תרבית בלא נשך ו) ובהכי ניחא ליישב הא דס"ד דאוזפי' מאה במאה ועשרים מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף מאה ועשרים בדנקא דנשך איכא דנכית לי' ותרבית ליכא דלית לי' רווחא. ואינו מובן כלל. ולהנ"ל יובן בטוב עפ"י מה דקי"ל (בפ"ב דשבת) בנ"ח כבתה אין זקוק לה. ובש"ע הדלקה עושה מצוה לפיכך כבתה אין זקוק לה וביארנו הדברים [בחלק או"ח סי' תק"ג] כיון דא"א לקיים הדלקה אלא במעשה כדאיתא שם השתא דקי"ל הדלקה עושה מצוה הדליקה חש"ו לא עשה ולא כלום וכיון דקיומו במעשה אינו מתבטל אלא במעשה. ע"כ כבתה ממילא אין זקוק לה. וה"ה בשכיבה בשוגג בלא מתכוין דכהאי גוונא בהדלקה במתעסק לא יצא. ע"כ ה"ה בשכיבה בשוגג. ובזה מתפרש הש"ע דאי הנחה עושה מצוה ומהני אפילו בהדליקה מאלי' ה"ה דמתבטל בכיבוי מאלי': ז) ובזה יתיישב גם כאן דנשך איכא דנכית לי' דהמלוה פסק שיהי' רבית. ואף שממילא נעשה שלא יהי' רבית. לא מתבטל הלאו שתלוי במעשה המלוה דוקא דנכית לי'. ע"כ אף דממילא נעשה שלא יהי' רבית לא נתבטל עבירה דמעשה בשינוי השער דממילא. ותרבית דאינו תלוי במעשה. דהאיסור במה שממונו מתרבה אפי' ממילא. ע"כ מתבטל ג"כ בשינוי השער דממילא. וכן להיפוך מאה במאה ולבסוף קיימי מאה בדנקא נשך ליכא דאינו נושכו במעשיו וממילא מתחסר על ידי שינוי השער. ותרבית איכא דממונו מתרבה: ח) נשוב לדברינו דכל שהרבית בא ממילא אין איסור בחסרון הלוה. דלאו איהו מחסר לי'. ואין האיסור אלא במה שממונו מתרבה. וה"ה בכל אבק רבית שאינו רבית ברור בשעת קציצה. וכן בהא דרב עיליש (ס"ח:) דאין איסור אלא אם יהי' ריוח ואינו רבית קצוצה דהרבית ממילא כשיהי' ריוח ואין איסור משום נשך ולהיפוך גבי לוה דאצל הלוה הנשך איסור שבגופו והתרבית אין איסור רק אם הלוה מרבה לו. וכשבא ממילא אין הלוה עובר. ומשום נשך אין הלוה עובר כיון שהמלוה אינו עובר כמבואר בפוסקים בענין הלואות מומר דללות ממנו אסור משום לפני עור ולהלות לו מותר דגם המומר הלוה אינו עובר כיון שהמלוה אינו עובר. וה"נ אין הלוה עובר משום נשך כיון שהמלוה אינו עובר משום נשך כשבא ממילא. והלוה ממנ"פ אינו עובר כשאינו קצוצה. משום תרבית לא כיון שאין הלוה מרבה לו. ומה שממון המלוה מתרבה מה ללוה בזה. ומשום נשך נמי לא אף דנשך אצלו עבירה שבממונו ומהראוי שיעבור אפי' בלא מעשה כמו המלוה בתרבית מכל מקום כיון שנשך אינו אצל המלוה עבירה שבגופו ואינו עובר כשבא ממילא גם הלוה אינו עובר. דאיסור דלוה תלוי במלוה וכנ"ל במומר: ט) ובזה יתיישב הא דק"ל טובא בהא דכתב הרמ"א (חו"מ סי' ל"ד) דלוה אינו נפסל לעדות באבק רבית והוא מדברי הנמק"י והרי מ"מ עובר הלוה בלפני עור. ובנמק"י עצמו י"ל דס"ל בדרבנן ליכא לפני עור. אך הרמ"א שכתב דלוה עובר בלפני עור ברבית דרבנן וציין נמק"י קשה דא"כ למה לא נפסל הלוה. ובאמת זה נראה דעת המחבר דפסק בחו"מ דגם הלוה נפסל ברבית דרבנן. אף דבודאי מודה דאין הלוה עובר ברבית דרבנן כמו שהוכיחו הפוסקים מהא דרב עיליש אלא דס"ל דמ"מ נפסל משום לפני עור. וראי' לזה ג"כ מהא דכתבו הפוסקים בהא דבר בניתוס דפסלוה למלוה בעדות הלוה משום פלגינן דבורי' מיירי קודם שנתן לו הרבית רק משום הלואה לאו דלא תשימון. [דאלו לאח"כ הלוה נוגע בעדותו שרוצה שיחזור לו הרבית דרבית קצוצה יוצאה בדיינים]