אבני נזר יורה דעה קמא

יד) שוב ראיתי דיש לקיים דברי החכ"צ ולא מטעמי'. לפי טעם הרמב"ם ברועי בהמה דקה בא"י שעומדים ברשעם ושונים בו תמיד אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כו' וא"כ במומר לערלות הרי עובר במ"ע דמילה בכל יום ותמיד הוא ערל. וא"כ דינו כרועי בהמה דקה שלא מורידין ולא מעלין. וכיון שאסור להעלותו. וה"ה בענין ממון שאסור להצילו דמאי שנא. וע"כ לא חיישינן לזרעי' ואין משיבין לו אבידה. והוא עוד חמור ממסור דאין איסור בהצלת ממונו. דהא דאסור להצילו ממיתה הוא משום דרודף הוא ובהצלתו הוא מסכן אחרים. משא"כ להציל ממונו דאין איסור. וע"כ י"ל דמחויב להשיב אבידתו משום זרעו. אבל מומר לערלות שדינו כרועי בהמה דקה כנ"ל ואסור להשיב אבידתו בשביל זרעו. וע"כ גם רבית מותר ליקח מהם דלא קרינן וחי אחיך עמך כיון שגם בענין ממון אסור להחיותו. ומ"מ י"ל שאסור. הגם שמומר אוכל נבילות להכעיס מותר ליקח ממנו רבית. די"ל דליקח ממנו רבית דומה לנוטל חיותו בידים: טו) אמור מעתה שה' מידות בענין המומר לענין רבית. הא' מומר לכל התורה ונדבק בדת גוים שלכל הפוסקים מותר ליקח ממנו רבית לבד מיש מחמירין שברמ"א. וטעם שלהם לכאורה יש לומר דרש"י לטעמי' דצריך קרא להתיר רבית דגוי וכבר כתבתי לעיל (סי' הקדום אות ג') דטפי יש סברא לאסור רבית דגוי טפי מדישראל. וא"כ במומר דאית בי' נמי האי סברא וקרא להתיר אין בו דאעפ"י שחטא ישראל הוא ע"כ אסור ליקח ממנו רבית: טז) איברא א דקשה טובא דגם בגזל גמור יהי' מותר במומר דגופו מותר להורגו ממונו לא כ"ש כדאמר בש"ס גבי מסור. ומה"ט תמוהין לי דברי הש"ך (סי' קנ"ח סק"ב) דא"כ למה קיי"ל גזל גוי אסור ומחוורתא דס"ל דגם במומר איכא למיחש לזרעא מעליא אם ישא מומרת שבנו יהי' דינו כתינוק שנשבה לבין העכו"ם. ושאר פוסקים ס"ל אפי' נושא מומרת או ליקח רבית ממומרת מותר דבנו עכ"פ לא יחשב צדיק ולית בי' משום יכין רשע וצדיק ילבש. וי"ל עוד דלא זה שמותר אלא אף מצוה איכא אפי' להפוסקים החולקים בהלואות נכרי דוקא נכרי דאין מורידין ואין מעלין אותו ואין מצוה לחסרו. אבל מומר כזה שהוא ממורידין ולא מעלין ודאי מצוה לחסרו. ומיהו היכא דאיכא למיחש לדרכי שלום אפשר דמותר להחולקים על הרמב"ם: יז) הב' מומר אוכל נבילות להכעיס. דאיכא למיחש לזרעא מעליא. ולר"ת אסור להלותו ברבית. ולהרמב"ן מותר דלאו אחיך מקרי וליכא למיחש לזרעא מעליא. ולהב"י והש"ך אף דס"ל דאחיך מקרי שהרי כתב הש"ך שהלוה מן המומר עובר בלא תשיך [מיהו בזה י"ל על דרך אגדה דלאו דלא תשיך שהוא משום שמחטיא המלוה שפיר קרינא בי' לא תשיך לאחיך. שהרי לאחר שיקבל עונשו על עונותיו וכיון שנלקה הרי הוא כאחיך. עוד יהי' עליו עון זה ונמצא שמחטיא לאחיו] וכן לפסק המחבר (סי' רנ"א) דאפי' אוכל נבילות לתיאבון לאו אחיך מקרי רק להשבת אבידה איתרבי משום זרעא מעליא [עי' בסוף דברינו]. הרי דאפי' לאו אחיך חיישינן לזרעו. מ"מ אוכל נבילות להכעיס מותר להלותו ברבית משום דבדידי' מצוה נמי איכא לחסרו: יח) הג' מומר לערלות ורועי בהמה דקה. גם להרמב"ן אסור להלותו ברבית כיון דאינו מן המורידין אחיך הוא. ושוב חיישינן לי' לזרעא מעליא. ולהב"י וש"ך תלוי בשני הטעמים שכתבנו לעיל (אות יוד). דלטעם הא' שכתבנו משום דאין מצוה להחיותו גם בענין ממון כיון איסורא איכא בדידי' לא חיישינן לזרעי'. ה"נ הרי הדין בהם דלא מעלין. וטעם הב' דאפי' לאבד ממונו ביד מותר ומצוה. יש לומר דליקח רבית דומה ללוקח חיותו ביד ובמומר לערלות אסור. ולשיטת התוס' דהא דרועי בהמה דקה לא מעלין רק מדרבנן. פשיטא דאסור ליקח מהם לעבור דברי תורה בקום ועשה. וכל שכן במומר לערלות דלשיטתם אפי' מדרבנן מעלין: יט) הד' מוסר. אפי' לטעם הא' שכתבנו לב"י וש"כ הלא אין מצוה לחסר ממונו. רק למה שנסתפקו התוס' (בפ"ב דע"ז) דאפשר שאין מחזירין אבידתו. ואם אין מחזירין אבידתו י"ל גם רבית מותר ליקח ממנו כיון שאינו מצוה להחיותו גם בענין ממון וי"ל דרבית דומה ללוקח חיותו בידים. אך את"ל דמוסר מותר ליקח ממנו רבית כ"ש רועי בהמה דקה להרמב"ם וק"ל: כ) הה' מומר אוכל נבילות לתיאבון. לית דינא ולית דיינא דאסור ליקח ממנו רבית, שהרי אף מחזירין אבידתו [עי' בסוף הקונטרס] ועל כרחין דחיישינן לזרעא מעליא אף דלאו אחיך הוא לפסק המחבר כהר' אליעזר בסי' רנ"א. ומ"מ כשלוה ממנו עובר גם משום לא תשיך לאחיך. וצ"ל כטעם אגדה שכתבנו לעיל: כא) שוב עלה בדעתי ות"ל כן מצאתי להדיא בס' יראים מר"א ממיץ (מצוה מ"ז) הוא הר"א שהביא הטור (סי' רנ"א) בענין מומר אוכל נבילות לתיאבון שמחזירין לו אבידתו אף שאין מצווין להחיותו דלאו אחיך הוא. היינו שאינו מחויב ליתן לו משלו ואף אינו מחויב להלותו ממונו. אבל ממון של המומר מחויב להחזיר לו. ותחילה רצה לומר שגם ברבית מותר להלותו. ובסוף דבריו כתב שנראין לו דברי רבותיו שאסרו להלותו ברבית מטעם דרבית כעין גזל כדאמרי' בפרק הרבית ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית. הלכך י"ל לכל אבידת אחיך לרבות המומר שהזהירה התורה על ממון חבירך המומר. רבית נמי כיוצא בו. דהא ממון חבירך מומר הוא והזהירה התורה שלא לקחתו: כב' ובמה שהביא בס' יראים ראי' מהא דרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. ופי' בס' הנ"ל שאינו מצוה להחיותו. ק"ל דמזה מוכח דאפי' בדבר שאין בו חסרון כיס אינו מחויב לטרוח. וא"כ למה מחויב להחזיר אבידתו. נהי דאסור לקחתה לעצמו. מ"מ יניחנה במקומו. ואולי ס"ל כדעת המרדכי שהביא רמ"א (חו"מ סי' שפ"ח) בממון מסור דאסור לאבדו דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. מ"מ מותר לקחתה לעצמו דהטעם משום יכין רשע וצדיק ילבש והוא הצדיק. וע"כ באבידה דגלי רחמנא שאסור לקחתה לעצמו ושוב מחויב להחזירה משום זרעא מעליא: