אבני נזר יורה דעה קמ

ד) ובמוסר כתב הרמב"ן דאסור ליקח ממנו רבית. דהא דמורידין אותו הוא משום דהוה רודף וניתן להצילו בנפשו ולעולם אחיך הוא עיי"ש בבעה"ת. ואף שכתב במומר שמותר להלוותו ברבית משום דרחמנא אמר וחי אחיך עמך והא לא ליחי. וא"כ מה"ט גם מסור יהי' מותר להלוותו ברבית. ואין לומר דאינו מותר אלא להורגו משום להציל אחרים. אבל ממונו אסור לאבדו. דא"כ מה יליף הש"ס קו"ח לממון מסור שמותר לאבדו ביד לחד מ"ד. אלא ודאי דמ"מ כיון שמותר להורגו כ"ש שממונו מותר. וצ"ל דבאמת הטעם שמסור אסור להלוותו ברבית הוא משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. ודווקא במומר לא חיישינן להכי משום דלאו אחיך הוא: ה) והנה נ"מ בין השיטות ללוות מן המומר ברבית, דלהרמב"ן דלאו אתיך מקרי אינו עובר אלא משום לפני עור. ולר"ת והתוס' (פ"ב דע"ז) הנ"ל עובר גם משום לא תשיך. ובש"ך פוסק דעובר כשלוה מן המומר גם בלא תשיך. א"כ במומר להכעיס אסור להלוותו ברבית דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא: ו ואין להקשות לפי"ז גם מומר לע"ז ואשתו ג"כ מומרת ולפי פסק הרמ"א בן מומרת אסור להלוותו ברבית דהוא כתינוק שנשבה לבין הנכרים] יהא אסור להלוותו ברבית משום זרעו. דלא קשיא דנהי דרשע לא הוה דאנוס הוא שגדלוהו על טעותם. עכ"פ צדיק לא הוה ולית בי' משום יכין רשע וצדיק ילבש. דמ"ד דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא הוא משום יכין רשע וצדיק ילבש כדאיתא בב"ק (קי"ט.) ע"כ כיון שהממון מוכן לו חשבינן לי' כשלו. אבל בזה שאינו צדיק ואינו מוכן לו לא חיישינן לזרעו שיירשו אח"כ: ז) ולפי"ז קשה על הש"ך (סק"ד) במומר להכעיס יש להחמיר שלא ליקח ממנו רבית. מבואר דמעיקר הדין מותר. ולמה. כיון שהש"ך פסק דאחיך הוא. א"כ ניחוש דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא כמו להרמב"ן במסור (ואין לומר דס"ל להש"ך כדעת המרדכי שהביא הרמ"א (בחו"מ סי' שפ"ח סעי' ג') דממון מסור מותר לקחתו לעצמו. דהרי הש"ך פסק שם להיפוך. והכריח שכן דעת כל הפוסקים דלא כדעת המרדכי ההוא]: ח) ואיברא שבב"י כתב על הטור שכתב דמומר מותר להלוותו ברבית משום שאינו מצווה להחיותו. וכתב הב"י דה"ה אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית. וצ"ל שדעת הב"י והש"ך כיון שאוכל נבילות להכעיס אין מחזירין לו אבידתו. הרי דוקא לאבדו בידים ממונו אסור. אבל אין מחזירין לו אבידתו. הרי דאף בענין ממונו אין לעשות מעשה בידים להחיותו וברבית דכתיב וחי אחיך דוקא אם מצווים להחיותו בידים אסור להלוותו ברבית. וי"ל ג"כ כיון שלאחר שלקח ממנו הרבית לא יהי' מחויב להחזירו כמו בהשבת אבידה. ממילא גם בהלואה אין איסור כמ"ש רש"י בסנהדרין (דף נ"ז.) לענין פחות משוה פרוטה דלא מקרי גזילה אלא מידי דבר השבה. אלא דזה אין ברור די"ל דרבית שהוא לקח מאתו מחויב להחזיר ואינו דומה לאבידה. אך נראה הטעם הראשון כיון שאינו מחויב להחיותו בידים מהני גם לענין ממון: ט) ובהכי ניחא מה דק"ל לכאורה על הב"י שכתב במומר להכעיס מותר להלוותו ברבית משום שאינו מצווה להחיותו. דא"כ גם במומר לתיאבון יהי' מותר להלוותו ברבית לפי מה שפסק הוא עצמו בהלכות צדקה (סי' רנ"א) מי שהוא עבריין על אחת ממצות האמורות בתורה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו אך לפמ"ש לק"מ דבמומר לתיאבון כיון שנתרבה להשבת אבידה. הרי דבממונו מצוה להחיותו. (ועי' בסוף הקונטרס] והטעם משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. א"כ מצוה להחיותו קרינן לענין רבית שהוא ענין ממון ושייך בי' דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. אבל בלהכעיס שאין חזירין לו אבידתו. והטעם שהוא מן המורידין ולא מעלין ולא עבדינן איסורא שיחזירו לו אבידתו שאסור להחיותו בין בגופו בין בממונו] משום ספיקא דבנו. ע"כ מותר ליקח ממנו רבית. כיון שבענין ממון אין מחיין אותו בידים לא קרינן בי' וחי אחיך עמך: י) ואף למה שכתבו התוס' בע"ז (דף כ"ו:) דאפשר מסור מחזירין לו אבידתו משום יכין רשע וצדיק ילבש. שאני מסור שאין איסור להחיותו בענין ממון. שמה שאסור להחיותו בגוף הוא רק משום דהוה רודף [אלא דמ"מ לחד מ"ד מותר לאבד ממונו כיון שממון של אדם הוא לצורכי גופו כיון שגופו מותר להורגו יהי' מאיזהו טעם שיהי'. כ"ש שממונו מותר] וכיון שאין איסור בהחזרת אבידתו שוב מצוה משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. ועוי"ל דאפי' בידים מותר לאבד ממון המשומד אוכל נבילות להכעיס כיון דהשתא שרי לחסרו לא שבקינן מצוה דהשתא בשביל ספיקא דלאח"כ: יא) והא דאיתא בתשו' רש"י הובא בב"י (חו"מ סי' רפ"ג) במומר שהי' לו פקדון ביד אחרים למ"ד ממון מסור אסור לאבדו ביד אסורים לזכות בו משום ספק זרעו. לק"מ דשם אין הפקדון ביד המומר ואפילו לא יזכו בו רק שלא יתנהו להמומר לא יהנה בו המומר כלל. ע"כ אסורים לזכות בו משום זרעו. ואי משום דעכשיו מצוה לחסרו. זה יקיים במה שלא יחזור לו הפקדון אף אם לא יזכה בו. וע"כ אסור לזכות בו. אבל לאבד ממונו שביד המומר ס"ל דמותר [אך בראב"ד פ"ב מהלכות ע"ז הלכה ה' מפורש להיפוך וה"ה דמותר להלוותו ברבית לחסרו: יב) העולה מהנ"ל דמסור לכולי עלמא אסור להלוותו ברבית אף להסוברים דאוכל נבילות להכעיס מותר אף דאחיך מקרי. מ"מ מסור אסור: יג) ובאוכל נבילות לתיאבון הדבר פשוט דאסור להלוותו ברבית. ותמהני על החכ"צ בתשובה שכתב דלמתירין במומר להלוותו ברבית. ה"ה במומר לערלות. ותמיהני דהאי מומר לתיאבון הוא שהרי מותר לאכול משחיטתו. ובלתיאבון משמעות כל הפוסקים שאסור להלוותו ברבית כמו שמחזירין לו אבידתו. ועוד תדע דא"כ איך משכחת מלוה ברבית דהלוה ג"כ עובר. והרי הוא אוכל נבילות לתיאבון ומותר להלוותו ברבית. ואין לומר דבאותו פעם בשעת מעשה לא נעשה מומר. אכתי קשה איך מחויב להחזיר לו הלא כבר נעשה מומר במה שפרע הרבית. ומיהו בהא י"ל לפמ"ש הש"ך שם (בסי' רנ"א) דמשום פעם אחת לא יצא מכלל אחוה ומחויב להחיותו. אלא דא"כ אם נתן רבית שלשה פעמים שוב יהי' מותר ליקח ממנו וליתא: