אבני נזר יורה דעה קלט

דאין איסור בלבישה בלא ציצית היכא דאינו מחויב לעשות ציצית כגון בשבת: יד) [ואין להקשות דלמה הפקיעו חכמים המצוה יתקנו שלא ילוה כלל לגוי. דא"כ בסדין בציצית נמי יתקנו שלא ילבש סדין כלל. דאין לומר כיון שאי אפשר לעשות ציצית ממילא אין איסור בלבישה. כמ"ש המג"א היכא דאין לו ציצית מותר מה"ת ללבוש בלא ציצית. ומדמה לדברי המרדכי. דליתא דמה"ת חשיב שפיר אפשר לו לעשות ציצית. שהרי כתבו התוס' יבמות (דף צ"ג:) דכיון דמה"ת אפשר לו לתרום בשבת אסור לו לתרום בחול שלא מן המוקף ולא אמרינן שכיון שאסרו חכמים שוב אי אפשר לו לתרום בשבת. שהרי אם לא יתרום בחול יהי' הדין אח"כ שלא יתרום מדרבנן ולא יהי' לו לאכול. וממילא יהי' מותר לתרום בחול. ועל כרחין דהתוס' ס"ל דמ"מ כיון דמה"ת אפשר לו לתרום בשבת חשיב אפשר. וא"כ יתקנו שלא ילבש כדי שלא יתבטל מ"ע. אלא ודאי הא לאו קושיא הוא שיתקנו תקנות אחרות): טו) ואין לשאול ולומר כיון שהמצוה לא נעקרה איך יתירו חכמים לישב בטל. הא לא קשיא. שהרי למיגדר מילתא יכולים חכמים אפי' לעקור דבר מה"ת ואף שרש"י פירש דהיינו דוקא כי ההוא דאלי' בהר הכרמל שהשיבן ע"י כך מע"ז היינו דאי משום ל"ת דעלמא לא חשיב למיגדר מילתא אם יעקרו בשביל זה דבר מה"ת דמה אולמא דהאי מצוה מהאי מצוה. וע"כ בשוא"ת התירו חכמים להיות יושב ובטל משום חשש שיעבור על ל"ת בקום ועשה. וזה שפיר יש כח ביד חכמים כיון דהשתא אין עוקרין המצוה כנ"ל. והחיוב של תורה נשאר כשהי' והמצוה נעקר מאליו שפיר הוה מיגדר מילתא ויש כח ביד חכמים ודו"ק: סימן קמב א) שם במחבר והאידנא מותר. הטעם בזה מבואר בפוסקים דלדידן הוי הכל כדי חייו וליכא למיגזר דילמא אתי למיסרך. וגם לא שמא ילמד ממעשיו שאי אפשר לנו להשתכר אם לא נישא וניתן עמהם. וליכא למיחש שמא ילמד ממעשיו בזה טפי משאר משא ומתן: ב) ולי יש להוסיף בזה דברים כיון שמבואר בגי"ת ובמל"מ ממשמעות הרמב"ם דבג"ת ליכא למיחש שילמד ממעשיו כיון שאינו עובד ע"ז. משמע דלא חיישי' אלא בעכו"ם שמא ילמד ממנו דרכי ע"ז. ובפרט לפמ"ש (בסי' הקדום) דבלאו חשש זה לא הי' גוזרים לבטל מ"ע של תורה. ובעכו"ם בזמה"ז דקי"ל לענין יי"נ דלאו עובדי ע"ז הם. שוב ליכא למיגזר משום ע"ז. ושוב אין גוזרין לבטל מ"ע של תורה: ג) הן אמת שבעיקר הדין שכתבו בעל גי"ת והמל"מ דבג"ת ליכא למיגזר שמא ילמד ממעשיו יש לפקפק. שהרי בגוי הדר עם הנכרי בחצר שאוסר עליו דמפרש בגמ' הטעם שמא ילמד ממעשיו ומפורש בהה"מ ובע"ז (דף ס"ד:) שגם ג"ת בכלל. וכמו כן יש לומר ברבית: ואין להקשות דא"כ דגם בג"ת גזרינן שמא ילמד ממעשיו אפי' יחיד הדר עם ג"ת ליתסר דטעמא דביחיד לא גזר משום דלא שכיח שידור עמו דמסתפי שמא יהרגנו. ובג"ת דליכא למיחש להכי נגזור אפי' ביחיד. לק"מ דביחיד אפי' במקום דשכיח לא גזרו כמו ישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה דפנימית במקומו מותר אף דשכיח לא פלוג רבנן וכמבואר בתוס' עירובין (דף ס"ה:) בד"ה התם. אבל אין לומר דבג"ח ליכא למיגזר שמא ילמד ממעשיו אלא דלא פלוג בגזירתם ואסרו בתרי אף במקום דליכא גזירה. דלחומרא לא פלוג וכמפורש בתוס' הנ"ל: ה) אך לפמ"ש (בסי' הקדום) דלא הי' גוזרים חכמים לבטל מצוה של תורה בקום ועשה רק משום חשש שילמד דרכי ע"ז. ובג"ת אף דליכא דרכי ע"ז. הא ליכא מצוה לחסרו. ואדרבא מצוה להחיותו. אבל עכו"ם בזמה"ז דאית בהו תרתי לטיבותא שמצוה לחסרם דאינם מקיימים שבע מצות וליכא למיגזר בהו משום לתא דדרכי ע"ז. ודאי מצוה להלוותו ברבית לדעת הרמב"ם. ולא גזרו רבנן לבטל בקום ועשה כנ"ל ודו"ק: ו) ויש ליישב לדעת הגי"ת והמל"מ דג"ת מדינא אוסר כישראל שדירתו אינה דירת בהמה. ועירוב לא שייך בי' שאינו מתערב עם ישראל. ואפי' ביטול רשות לא שייך בי' כמפורש בתוס' עירובין (דף ס"ב.) בד"ה ונכרי לא מיגר דעירוב וביטול רשות בדין הוא דלא מהני בגוי דגוי אינו מכיר בהם. ונראה דה"ה בג"ת. וביחיד לא אסור דלא פלוג רו בינו לגוי דלקולא הא אמרינן לא פלוג כמפורש בתוס' הנ"ל: סימן קמג א) שם מחבר סעיף ב' מומר. מותר להלוותו ברבית. נבאר השיטות בקצרה. דעת הר"ת הובא בנמק"י (פרק איזהו נשך) דמומר מותר להלוותו ברבית. דגופו מותר להורגו ממונו לא כ"ש. וגם שאינו מצוה להחיותו וברבית כתיב וחי אחיך עמך. וליכא למיחש דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא שנטמעו בין העכו"ם. ולפי זה מומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו ברבית משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא: ב) אבל הרמב"ן כתב דמומר מותר להלוותו ברבית משום דלאו אחיך הוא. ויליף לה מהא דמקשה הש"ס בע"ז (דף כ"ו:) אהא דמומרים מורידין מהא דלכל אבידת אחיך לרבות המומר ופירש הרמב"ן דקושיית הש"ס כיון דמורידין לאו אחיך הוא. וברבית כתיב אחיך ועל כן ליכא למיחש לזרעא מעליא ועיין בבעה"ת. ולפי זה מומר אוכל נבילות להכעיס נמי מותר להלוותו ברבית כיון דמורידין לאו אחיך מקרי וליכא למיחש לזרעא מעליא: ג) ואמנם ר"ת אזיל לשיטתו בתוס' ע"ז (כ"ו: ד"ה או) דקושית הש"ס הי' משום דבהאי קרא דלכל אבידת אחיך מרבי אבידת גופו עיי"ש. ולעולם אחיך הוא וברבית דממונו אסור משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא אבל הרמב"ן מפרש כפשטו דהגמ' מאבידת ממונו הקשה. וקשיא לי' קושית התוס'. והוכיח דכיון דמורידין לאו אחיך הוא וברבית כתיב אחיך וליכא למיחש לזרעא מעליא דמ"מ אינו לוקח רבית מאחיו. וכדק"ל להש"ס מאבידה דלאו אבידת אחיך הוא אף דאפשר דנפיק מיני' זרעא מעליא: