אבני נזר יורה דעה קלח

ד) איברא דהר"ן בתי' סתר פירש"י דלפי זה קשה הא למסקנת הש"ס דרבית דנכרי מותר מה"ת הדרינן למה דס"ד מעיקרא דמה תשיך תשוך ולהתיר רבית נכרי. א"כ זה סותר לברייתא דספרי לנכרי תשיך מ"ע. הא אמרת דרשות בעלמא היא. וגם אינו לאו הבא מכלל עשה כמו כל צפור טהורה תאכלו שהוא לאסור הטמאה בעשה ג"כ כיון דקרא לגופי' אתא להתיר. וא"כ איך הוא מ"ע. אלא ודאי קרא לחיוב אתא. שאם מלוה העכו"ם יקח ממנו רבית. ומזה הביא ראי' לפסק הרמב"ם דלמסקנא דרבית עכו"ם שרי מה"ת. הדרינן למה דס"ד מעיקרא תשיך תשוך. דעד כאן לא הוה משנינן לא תשיך ולעבור בישראל בעשה ול"ת אלא כדי לתרוצי דר' נחמן דאיסור רבית דנכרי מה"ת. אבל למה דמסקינן דאף ר"נ לא אסר אלא מדרבנן. הדרינן לפשטא דקרא דלאו לאסור דישראל אלא לצוות ליקח רבית מעכו"ם: ה) ואמנם עדיין אין ראי' לדעת הרמב"ם. די"ל כפי' התוס' דבאמת אי פירושא דקרא תשוך הוא לחיוב כנ"ל. אלא דאף למסקנא צריך לשינויא דלא תשיך. שהם מפרשים קושית הש"ס לר"נ אף לפי הנחה דר' נחמן אוסר מדרבנן. דאם הי' מצוה מה"ת לא הי' חכמים גוזרים שלא ליקח רבית מגוי. וא"כ אף למסקנא פירושא דקרא תשיך: ו) ולדעת הרמב"ם י"ל דהנה צריכין להבין סברת התוס'. שהרי כמה פעמים חכמים גוזרים לבטל מ"ע כידוע כל הני דחשיב בפ' האשה רבה. וצ"ל דמ"מ אין חכמים גוזרים לבטל כל המצוה. וסדין בציצית המצוה מתקיימת בטלית של צמר ושופר מתקיים כשחל ר"ה בחול וכו'. וא"כ למסקנא דבכדי חייו או בת"ח מותר. שפיר גזרו חכמים לבטל המצוה בשב ואל תעשה. שוב שמעתי שכן כתב בכרו"פ והספר אין אתי. שוב ראיתי בתשו' הר"ן כתב להרמב"ם דמחויב להלוות לנכרי ברבית. מ"מ חכמים גזרו דבשוא"ת יכולים החכמים להפקיע. אך דעת התוס' נראה דכהאי גוונא קום ועשה מקרי מה שמלווהו בלא רבית חשיב עוקר דבר מן התורה בקום ועשה. וראי' לזה שהתוס' הקשו ביבמות דסדין בציצית יחשב קום ועשה הלבישה. ותירצו בתוס' דחיוב ציצית אינו רק לאחר שנתעטף ואז שוא"ת היא. וא"כ בהלואת נכרי שבשעת הלואה עובר בעשה שמלוה בלא רבית חשיב קום ועשה: ז) אך י"ל דהנה בפרק האשה רבה מקשה מאלי' בהר הכרמל ומבימי יוונים שסקלו הרוכב על סוס בשבת ומשני מיגדר מילתא שאני ופירש"י למיגדר מילתא שהשיבן ע"י כן מע"ז וכן בימי יוונים שהי' עת צרה והעם פרוצים בעבירה עיי"ש. ולפי זה י"ל דהלוואת רבית לגוי שאסרו משום גזירה שמא ילמד ממעשיו. והיינו כדכתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. [ועי' בגי"ת הביאו המל"מ לענין ג"ת] כי תעבוד וגו' ויש חשש משום דרכי ע"ז עקרו חכמים אפי' בקום ועשה. כל זה לפירש"י שחילק בין סייג ע"ז או שאר סייג [עי' בדברינו סוף דיבור זה]. אך בריטב"א שם פירש שיש חילוק בין צורך שעה בין תקנה לדורות: ח) ובהכי ניחא ליישב הא דקשה לי למה דמשני הטעם שמא ילמד ממעשיו. בגר תושב דלא שייך זה. וכמ"ש הגי"ת דלא חמור מולא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך. דאין איסור בג"ת. וא"כ מתני' דתני לוין מהם ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב ואוקימנא בת"ת דליכא למיגזר שמא ילמד ממעשיו וא"כ מה הא דאמר במתני' וכן בג"ת. הא בג"ת שרי טפי מבנכרי, ולר' חייא ברי' דר"ה דמפרש מתני' בכדי חייו דהאיסור מדרבנן דילמא אתי למיסרך ניחא, אך לרבינא קשה ואין לומר דבג"ת אסרו משום לא פלוג בין נכרי שאינו ג"ת לג"ת. דבתוס' עירובין (ס"ה) דלחומרא לא אמרינן לא פלוג רק לקולא: ט) ולפמ"ש י"ל דבאמת גם רבינא אית לי' דילמא אתי למסרך. אלא דמשום הא לא הי' גוזרים לבטל המצוה לנכרי תשיך כיון דהוי קום ועשה, רק משום שמא ילמוד ממעשיו דהוי למיגדר מילתא כנ"ל. אבל בג"ת דליכא מצוה להלותו ברבית בפשיטות אסור דילמא אתי למסרך. ובת"ח אמרינן דמותר משום לא פלוג דבדרבנן אמרינן לא פלוג לקולא הן אמת דלשיטת התוס' דהלבישה אסור שמבטל בזה מ"ע דציצית. וה"ה בהלואת נכרי ההלואה. א"כ לא ילונו כלל דבהא ליכא משום שמא ילמד ממעשיו אם לא ילוהו כלל. ואם תאמר דכיון שאסרו חכמים ליקח רבית שוב אין איסור בהלואה. וכעין דברי המרדכי שמותר ללבוש בשבת בגד בלא ציצית. ממילא אין כאן קום ועשה דמה שאינו לוקח רבית הוא שוא"ת והלואה ממילא הותרה. וגם מה שהקשו התוס' דהלבישה הוא קום ועשה כיון דמזה הי' חכמים יכולים לפטור שלא יעשה ציצית. ממילא אין איסור בלבישה כדברי המרדכי הנ"ל: יא) אך נראה דודאי התוס' אית להו ההוא דמרדכי אלא כיון דחכמים אין יכולין לעקור דבר מה"ת רק בשוא"ת הוא כמ"ש רש"י ברכות (דף כ.) וז"ל דברים רבים התירו חכמים לעקור דבר מה"ת היכא דאינו עוקר דבר במעשה בידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאיליו עיי"ש. וא"כ לא עקרו חכמים המ"ע כלל שיהי' בטל המצוה לתקוע בשבת. דא"כ הרי חכמים עוקרים המצוה בידים. וזה אין כח בידם לעשות. ואיסורא נמי אית בהו שעוקרים. ועיין ב"מ (דף צו:) למעול ב"ד אלא ודאי המצוה נשארת במקומה יב) וראי' לזה מיבמות (דף כ':) בחייבי עשה ול"ת דמדאורייתא ליבום לא רמיא אם בעלו לא קני ובחייבי ל"ת גרידא דרק מדרבנן אינה מתייבמת אם בעלו קני. הרי דנשארת מצות יבום במקומה אף שביטלו חכמים מצות יבום בשוא"ת. מ"מ נשאר המצוה מה"ת. דאי אמרת דחכמים יש להם כח לבטל לגמרי. אף מה"ת לא רמיא ליבום לאחר שתקנו חכמים. א"כ מה נ"מ בין חייבי ל"ת גרידא בין חייבי עשה ול"ת. ויותר מזה דאם עשאה הוא דוחה ל"ת אף שתק"ח הי' שלא לעשות. מ"מ הוא דוחה מה"ת. רק התירו להיות יושב ובטל והמצוה נעקרת מאליו. וא"כ בסדין בציצית הרי עוקר המצוה בידים בלבישה. ואין לומר שהחכמים הפקיעו המצוה שהרי החכמים אין להם כח כלל לעקור המצוה כנ"ל: יג) וכל זה היכא דליכא לתא דע"ז. אבל היכא דאיכא לתא דע"ז דבזה יש להם כח לעקור דמה"ת אף בקום ועשה שפיר מיעקרא המצוה דלהלות ברבית. ושוב אינו עושה איסור כלל בהלואה. אף דאם לא ילוה לא יהי' חשש דשמא ילמד כו'. כיון דבטלה המצוה ברבית. שוב אין איסור בהלואה. כדברי המרדכי הנ"ל