אבני נזר יורה דעה קלז

חשיב לוה ולא מלוה. אבל קבלן לישראל עבור ישראל לדעת הר"ן עובר גם משום אל תקח: נחזור לנדון הט"ז אם מותר ליטול שכר להיות ע"ק. והנה הט"ז כתב עוד היתר אפי' לדעת רש"י ודעמי' דאסור להיות ע"ק לגוי עבור ישראל. משום דאין השכירות שייך להלואה שתבא אח"כ: יא) ובחוות דעת תמה דאנה השכל שיגזור כן דליטול מלוה מה שנתן עבורו למלוה אסור וליטול שכר בחנם מותר. ומסברא נראה דאסור. ועיי"ש בחוו"ד שהסיע דבריו לדעת אחרת מה שאין הלשון סובל כלל. ולפענ"ד דברי הט"ז פשוטים דכי חשיב הע"ק כמלוה נגד הלוה היינו כשפורע לבסוף הע"ק למלוה דאז מחויב הלוה לשלם לע"ק מחמת שנעשה ע"ק עבורו. והחיוב חל על הלוה משעה ראשונה שנעשה ע"ק עבורו. וע"כ חשיב הקבלן מלוה נגד הלוה דכשפרע הע"ק אגלאי מילתא שהוא הי' הלוה והלוה ללוה. וע"כ אסור משום רבית שנותן הלוה לקבלן עבור מה שהלוה לו שהרי אם לא פרע הע"ק נמלוה ולא הי' נחשב הקבלן מלוה לא הי' נותן לו הלוה כלום. אבל בהבטיח לו שכר שנותן לו השכר אף אם לא יפרע הקבלן. נמצא שהשכר אינו עבור הלואה. שהרי אף אם לא יחשב מלוה יתחייב לו שכר ההוא. אך בנותן שטר עבורו. בזה אוסר הט"ז. והש"ך מתיר גם בזה בנקה"כ ועיי"ש שכתב שנהגו להקל ובזה תמה החוו"ד ביותר: יב) ולפענ"ד צודקים דברי הש"ך והוא עפימ"ש הט"ז שם (סק"ב) ליישב דברי הר"י קורקוזא שסובר דאפי' בערב שלוף דוץ אם כבר פרע לנכרי צריך הלוה לשלם לו. וכתב הט"ז דחשיב צד אחד ברבית דשמא יפרענו הלוה עצמו לנכרי. והר"י קורקוזא סובר צד אחד ברבית דרבנן. וע"כ כיון דפסיד מחמתי' חשיב כאילו כבר שילם לו וחייב לכתחילה לפרוע לו. וע"כ העלה הט"ז בישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מן הנכרי ברבית דאין הנכרי מכיר המשלח כלל. דבכהאי גוונא לא הוה המשלח לוה כלל. אף הר"י קורקוזא מודה. ועיי"ש שגם הטור מודה דחשיב רק צד אחד ברבית. אלא דהטור לטעמי' דס"ל צד אחד ברבית חשיב רבית קצוצה: יג) ולכאורה דבריו צ"ע דאפי' יפרע הלוה לנכרי יחשב רבית מה שפורע הלוה לנכרי עבור הקבלן כיון שאין הלוה חייב לנכרי כלום נמצא שפורע לו רק בשביל המלוה. וצ"ל דערב שלוף דוץ הברירה תלוי ביד הלוה אם ירצה הוא הלוה אלא שאם רוצה הוא דוחה אותו אל הערב. וע"כ כשפורע לנכרי הוא פורע לו בשביל עצמו. וממילא ניחא דברי הנקה"כ כיון דאפי' אם יפרע בעצמו לגוי ונמצא שלא נתחייב לערב כיון דאגלאי מילתא שהוא הלוה ואעפי"כ ישלם לו שכר נמצא שאינו פורע עבור הלוואתו ודו"ק: יד ונראה לי ראי' לדעת הט"ז וכפירושו דהא דאמרינן דערב דידהו שלוף דוץ הוא היינו שהלוה יכול לדחותו אל הערב. אבל אם הלוה פורעו הוא הלוה למפרע ולא נתחייב כלל להערב. דהא כתב בתה"ד (סי' ש"א) בישראל שנתערב לישראל עבור נכרי ברבית דאם הנכרי פורע הרבית לישראל המלוה שפיר דמי. ואם נאמר דאינו לוה של המלוה כלל. א"כ כשפורע למלוה הוא פורע מה שהערב חייב. אלא ודאי כשהלוה פורע למלוה לא נתחייב לערב כלום: טו) ואין לדחות דנהי דהוא לא הוה לוה כלל. מ"מ לא נתחייב לערב עד שיפרע למלוה כמו בשאר ערב דאין הלוה מחויב לשלם לערב או לקבלן עד שיפרע למלוה. וא"כ כשהגוי הלוה משלם למלוה. נהי שהוא אינו חייב למלוה. מ"מ לא ממונו של ישראל הערב הוא פורע. שהרי לא נתחייב לישראל כלום. דליתא דאם איתא דהלוה לא חשיב לוה כלל ואפי' רוצה לפורעו אח"כ. א"כ הוה לי' דין ערב שנשא ונתן ביד דמחויב הלוה לשלם לערב תיכף. וכמ"ש בקצה"ח (סי' קכ"ט) להשיג על התומים עיי"ש. אלא ודאי אם ירצה הלוה לפורעו בשביל עצמו הוא פורע. ולא בשביל הערב. וא"כ דברי הט"ז נכונים דאפי' בישראל שנתערב לגוי עבור ישראל מותר לישראל לשלם לגוי: טז) אמנם מדברי המחבר שכתב נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעכו"ם. משמע דאפי' קודם שפרע הערב לעכו"ם ועדיין חייב בה לעכו"ם מחויב הלוה לשלם לערב. מיהו אפשר לפרש דברי המחבר עפ"י דברי הרשב"א בתשו' בטעם היתר לקבלן עבור ישראל משום דכשפורע הע"ק חובו של לוה הוא פורע ולא בשביל עצמו דעיקר חיובו ואסמכתו על הלוה. וע"כ כתב המחבר האיסור בערב שלוף דוץ לשיטה הב'. או אפי' בקבלן סתם לשיטה הא' משום דהלוה פורע מה שהערב חייב לעכו"ם. פי' שאין הלוה משלם להערב משום שפרע בשבילו. שהרי הפרעון בשביל עצמו רק משום שחייב לעכו"ם: סימן קמא קונטרס ברית אחים א) ש"ע סי' קנ"ט מחבר סעיף א' דבר תורה מותר להלוות לנכרי ברבית. זה כרש"י בגמ' (ע:) דהאי לנכרי תשיך רשות. ואף למה דס"ד האי תשיך הוא תשוך היינו ליקח ממנו רבית רשות הוא להתיר רבית נכרי. וקשה דא"כ גר תושב איך מותר להלוותו ברבית כיון דאפי' עכו"ם הי' אסור להלוותו ברבית אי לאו דגלי קרא. ובגר תושב דליכא קרא מנ"ל שמותר. ועוד צריך להבין מהיכי תיתי לאסור רבית נכרי הא אתיך כתיב בקרא כי ימוך אחיך וגו': ב) ואפשר ליישב לפמ"ש הריטב"א (ריש פרק איזהו נשך) דרבית חשבי' רחמנא כנתינת אונס מחמת שהוצרך ללוות עיי"ש. וצריך להבין לפי"ז במה שכתבו הפוסקים דרבית ממון גמור של מלוה הוא ואין יורדין לנכסיו של מלוה רק מצוה בעלמא דרמי רחמנא על המלוה. ולמה כיון דכאונס הוא. ואמנם כי י"ל דבאמת לאו אונס הוא דאונסא דנפשי' הוא. אך דמהאי טעמא אסרי' רחמנא: ג) אך על דרך רש"י י"ל דאף דאונס הוא אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה. והיינו דאם לא יגמור ויקנה יהי' אסור להשתמש במעות ע"כ גמר ומקנה וה"נ דכוותי'. ע"כ רק איסורא דרמי רחמנא. אבל אם לקחו ממון גמור של מלוה הוא. אבל עכו"ם דאיסורא דגזל לא איכפת לי'. הוה אמינא שאסור משום דאונס הוא. ע"כ איצטריך קרא להתיר. אבל גר תושב שמשמר שבע מצות ואחד מהם גזל. שפיר נאמר אגב אונסי' וזוזי גמר ומקני ומותר. כנ"ל ליישב בדוחק שיטת רש"י: