אבני נזר יורה דעה קלו

ט) והשתא לא קשה שעל פיו של לוה התחייב לנכרי חשיב כאלו הלוה התחייב עצמו לו מדין ערב. שהרי מתחילה כשזכה הערב ונתחייב לנכרי עדיין לא נתחייב הלוה עד שחזר והלוה לו. ואז הערב מרויח שאלמלא יחזור וילוה ללוה כבר נתחייב הוא לנכרי והלוה לא יתחייב לו כלום. ושפיר הוי נשך ותרבית וכי משני שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. על כרחין הפירוש שיהי' הדין כמו בין ישראל לחבירו. וכההיא דבכורות (י"ג:) דקיבל עליו לקנות בקנין שהישראל קונה בו מהני. ועיי"ש במהרי"ט אלגאזי דקבלת גוי לדון בדיני ישראל עושה קנין ומהני מדינא. וה"נ כיון דגבי ישראל יש שליחות מהני קבלתו: י) והשתא פריך שפיר כיון דע"כ קיבל שיהי' דינו כישראל. א"כ רבית נמי לא לשקול. והוצרך לחדש שקיבל עליו לזו ולא לזו. אבל בערכין שלא הוצרך לומר אלא שקיבל עליו שיציית לישראל, א"כ קשה מאי פריך אי הכי רבית נמי לא לשקול. ועל כרחין לומר כמ"ש דאפילו במלוה בשטר אין החיוב חל בשעת הלואה: יא) ומכל מקום מה שכתב הרשב"א בתשו' המיוחסת להרמב"ן דרבית לא חשיב מלוה בשטר משום שלא חל חיובו משעת הלואה וע"כ לא חשיב מלוה בשטר. וא"כ יקשה הא דאמרינן באיזהו נשך אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו לאיסורייהו הא לא חשיב מלוה בשטר כלל. ובמלוה על פה לכולי עלמא לא אמרינן עומד לגבות כדמוכח בפרק השולח גבי פרוזבול וצ"ע כעת: סימן קמ א) הנה מקושית הש"ס (דף ע"א) דפריך וכיון דלוה בתר ערבא אזיל אשתכח דישראל שקיל רביתא. למדו הפוסקים דאם ישראל נעשה ערב שלוף דוץ לגוי עבור ישראל אסור. ובערב קבלן סתם נחלקו הפוסקים שהרשב"א ז"ל סובר דאין איסור אלא בשלוף דוץ. ולא עוד אלא שהתיר לישראל להיות ע"ק לישראל עבור גוי כמ"ש בתשו' המיוחסת (סי' רכ"ג) בתוך התשובה עיי"ש: ב) אבל דעת רש"י ודעמי' דאין היתר אפי' בערב ישראל לגוי עבור ישראל אלא כשלא יוכל לתבוע מן הערב עד שיתבע הלוה ולא יהי' מקום לפרוע ממנו: ג) [ובאמת מקושית הש"ס דפריך וכיון דלוה בתר ערבא אזיל דפירש"י בדיניהם אינו תובע אלא הערב. משמע לכאורה להיפוך דאין איסור אלא בשלוף דוץ. וקשה על הב"י שכתב בפשיטות לדעת רש"י דבקבלן גרידא ג"כ אסור: ד) ונלפע"ד לדעת רש"י דהנה קי"ל עכו"ם וישראל שבאו לדון אם אתה יכול לזכותו בדינינו מוטב ואם לאו אומרים לו כך דינכם. וע"כ הוקשה לרש"י דמה בכך שבדיניהם תובע את הערב. מ"מ נאמר לו כך דינינו. ע"כ פירש שבדיניהם לא יוכל לתבוע הלוה. וע"כ אם יבא עם הלוה לדין לא יוכל לכופו שנאמר לו כך דינכם שלא יוכל לתבוע הלוה. וממילא יוכל לתבוע הערב ולא יוכל לומר כך דינינו. שגם בדינינו יכול לתבוע הערב כשאינו מוצא אצל הלוה מקום לפרוע. והכא הוי כאין לו ללוה. שהרי הלוה יאמר לו כך דינכם. אבל כשבדיניהם יוכל לגבות גם מן הלוה ממילא אינו יכול לגבות מן הערב קודם שתבע הלוה. והוי כערב דעלמא. וזה ברור): ה) ודעת הר"ן הובא בנמק"י דבישראל שנעשה ערב לישראל עבור עכו"ם אפי' בקבלן סתם אסור. שהרי ממונו של ישראל גם אצל ישראל נתרבה. אבל בערב לגוי עבור ישראל מותר בקבלן סתם. שבשעה שנתחייב ישראל הלוה לערב. היינו בשעה שפורע הערב למלוה כבר נתחייב הלוה למלוה בהרבית שפורע הערב בשבילו ואין כאן רבית. ואין איסור אלא בשלוף דוץ שממונו של לוה רק אצל ישראל נתרבה: ו והנה שיטת הרשב"א הנ"ל מבואר בתשו' להרמב"ן דקבלן ג"כ חשיב שעיקר שיעבודו על הלוה אלא שמתנה שיוכל לתבוע הערב תחילה מה שנתחייב לו הלוה עיי"ש. אבל דעת הר"ן דבאמת קבלן ג"כ חשיב כלוה. ומ"מ לא חשיב רבית. שהרי הלוה אינו מפסיד כלום בשעה שנתחייב לערב הרבית שכבר נתחייב הכל אצל הגוי. וע"כ אוסר להיות ישראל קבלן לישראל דהוי כישראל הלוה מישראל. ואין היתר אלא בערב גרידא דלא חשיב לוה כלל: ז) ובט"ז (סי' ק"ע סק"ג) הביא שאלה אם מותר לישראל ליטול שכר מישראל חבירו להיות ע"ק בעדו. והביא תשו' הרא"ש שמותר ליטול שכר מישראל חבירו להיות ערב בעדו. ומזה למד לדעת הרשב"א ודעמי' שמותר להיות ע"ק לגוי עבור ישראל. דממילא ה"ה דמותר ליטול שכר מישראל להיות קבלן בעדו עיי"ש: ח) ולפמ"ש דבריו צודקים בצד זולת צד. דודאי לדעת הרשב"א דמתיר ישראל להיות קבלן לישראל דלא חשיב לוה כלל. ממילא ה"ה דלא חשיב מלוה. אבל לדעת הר"ן דחשיב הקבלן לוה. אלא מ"מ מותר להיות קבלן עבור ישראל משום שהישראל אינו מפסיד שכבר נתחייב לגוי כל הרבית. אבל הכא שנותן לקבלן מה שלא נתחייב לגוי. שוב אסור. כיון שהקבלן חשיב לוה ממילא חשיב מלוה. ולא דמי לערב גרידא דלא חשיב לוה כלל. שהרי מותר להיות ערב לישראל עבור גוי. וע"כ כיון שפסק המחבר דלהיות ערב לישראל אפי' אינו שלוף דוץ אסור. ממילא אין היתר לקבלן עבור ישראל ליטול שכר מלוה: ט) ולפמ"ש נ"ל ליישב קושיית התוס' (ס"ב. ד"ה לא) אהא דר' נחמי' ור' אלעזר בן יעקב פוטרים המלוה והערב דס"ד דבלאו דאל תקח קאי. והקשו התוס' דהא הערב אינו עובר אלא משום לא תשימון בלבד. והנה הריטב"א תירץ דבקבלן איירי וכבר כתבנו דלדעת הי"א (בסימן ק"ע) דאין איסור אלא בשלוף דוץ. אכתי קשה דנהי דלדעת הר"ן קבלן עובר משום לא תשיך כשערב לישראל. מ"מ משום בל תקח אינו עובר. ולפמ"ש כשערב לישראל גם משום בל תקח עובר. דבזה לא שייך לומר שאינו מפסיד שכבר נתחייב הכל לישראל המלוה. שהרי הי' פטור מן הדין ליתן לישראל רבית. וע"כ שפיר חשיב רבית כשנותן לע"ק. ודוקא ערב אינו עובר אלא בלא תשימון דלא