אבני נזר יורה דעה קלב

והנה לכאורה יש לומר דהא דאסור בלוה מנכרי לצורך ישראל אחר על משכונו של ישראל. משום דחשיב כשניהם לווים השליח והמשלח בעל המשכון. וא"כ אין איסור רק אם השליח פורע מכיסו וחוזר ולוקח ממשלח. אבל אם משלח פורע לגוי. אין הישראל לוקח ממנו רבית כלום. דאינו פורע לגוי עבור הישראל רק מה שחייב בעצמו הוא פורע: ג) איברא דמקור הדין בש"ע (סי' קס"ט סעיף י"ז) מדברי הר"ן והנמק"י. והם הסוברים דוקא בערב שלוף דוץ אסור לישראל להיות ערב לגוי עבור ישראל. אבל בשניהם לווים מותר. וע"כ לומר דחשיב משלח בעל המשכון רק ערב. וכ"כ הב"י. וכיון שהשליח לבד חשיב הלוה. כשהמשלח פורע הרבית חובו של שליח הוא פורע. וכאלו נתן הרבית לשליח. וכן מפורש בחי' הר"ן ב"מ בערב שלוף דוץ אפי' ישראל הלוה פורע הרבית לגוי אסור. ע"ש במה שהשיב על ר' משה בן ר' טודרוס. והטעם דחובו של אביו הוא פורע. ומשמע שם דשני הדינים שוים] וה"ה בנ"ד. דאין לומר כיון שבעל המשכון מ"מ הוא חשיב ערב. לפטור עצמו מערבות הוא פורע. דליתא דגם תחילת ערבות הי' מחמת הלואה שמלוה השליח המעות שלוה מגוי למשלח: ד) אך בנ"ד שהוועכסיל לא הי' רק על הקרן לבד נראה שלא לקח הגוי לבע"ד את האשה על הרבית. [וא"כ אין איסור כלל] וגרע מאלו לא לקח וועכסיל כלל. די"ל שהאמין להשליח. [ויש לדמותו לדין המפורש בח"מ באם כתב דקנה ולא כתב דאיקני לא אמרינן דאיקני ט"ס]. אך אפשר שלא רצה הגוי לכתוב הרבית בהוועכסיל. שמקדם קדמתא הי' הנימוס בדיניהם שלא ליקח יותר מששה פ"ט. אך אם בעת נתינת הוועכסיל כבר נשתנה הנימוס ליקח פ"ט כמה שרוצה והגוי ידע מזה יש להקל. אם לא שקיבלה בע"פ בפירוש אחריות גם על הרבית. אבל אם יש לתלות בהנ"ל ודאי הגוי לקח האשה לבע"ד גם על הרבית. כמ"ש הר"ן והנ"י דבסתמא האחריות על השליח. דאין להביא ראי' ממה שהמשכון טוב דהא חזינן שלא סמך על טוב המשכון שלקח וועכסיל. ואסור: ה) ומ"ש מעלתו שבדיניהם אינו יכול לתבוע בעל הוועכסיל רק מהמשכון. הנה שאלתי אנשים היודעים, ואמרו לי שבבירור הענין להיפך. ועיקר תביעתו על בעל הוועכסיל ואינו יכול לגבות כלל ממשכון טרם יתבע הלוה: ו) ועיקר טעם הר"ן שחושב השליח ללוה והמשכון רק לערבות. נ"ל משום דנכרי מישראל לא קנה משכון ואין המשכון רק כמו שאר נכסים דהוויין רק ערבים. ובהכי ניחא לי הא דכתב הרא"ש בישראל שנתן לגוי משכון ללוות עליו ברבית מותר משום דאקני משכון לגוי. ואי לאו דאקני הי' אסור. וקשה לפי מה שמוכח מדברי הר"ן הנ"ל דהשליח הוא הלוה והמשכון רק ערבות. הא מותר לישראל להיות ערב לישראל עבור נכרי ובאמת הב"י כתב דכל האיסור רק משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. אולי נתכוון ליישב קושיא ההוא]. אך לפמ"ש ניחא דהכא דמלוה ישראל ומשכון של ישראל וישראל מישראל קונה משכון ולאו כערבות דמיא: ז) ותדע דאמרינן בפ"ק דקידושין קידשה במשכון דאחרים מקודשת. וקשה הא לא סמכה דעתה דשמא ימחול ותצטרך להחזיר המשכון. וע"כ דבמשכון לא מהני מחילה. ואי משכון הוי רק ערבות. הרי כשנמחל שיעבוד הגוף נמחל שיעבוד המשכון דכל היכא דליכא לוה ליכא ערב. וע"כ כיון דקונה משכון לאו ערבות הוא ואין שיעבוד המשכון תלוי בחיוב הלוה. והוא שעבוד בפ"ע. וא"כ הוי ישראל הלוה ואסור: ח) ויש לפקפק בזה ולומר לדעת הטור בשם בעה"ת (סי' צ"ז) דאם נטל משכון מן הערב אין בו עשה דהשבת העבוט. וא"כ אינו קונה משכון כמו ישראל מנכרי דאינו קונה משכון. כיון דאין בו מצות השבת העבוט וא"כ כיון דתחילת נתינת המשכון הוא לשיעבוד לבד דמה"ט כתב הר"י מיגאש [הובא בנמ"י פ"ק דב"מ] דאין משיכה למשכון אף דבמשכון דאחרים מקודשת. וע"כ כיון דקונה משכון שוב מהני משיכה. ובתחילת נתינתו הוא דלא מהני משיכה דתחילת נתינתו לשיעבוד לבד. וא"כ כשישראל נותן משכון עבור הנכרי תחילת נתינתו רק לערבות. וכיון דבערב לית בי' מצות השבת העבוט ואינו קונה משכון ונשאר ערב ומותר. אך בשם רמ"ה כתב הטור שם דגם בערב אית בי' מצות השבת העבוט ודין סידור. ולא נתמעט רק מלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו: ט) נחזור לענינינו אם הי' באופן האסור כנ"ל מה שעבר אין. ואין האשה מחויבת להשיב. דרשות בעלה עלי'. ולתקן האיסור ימחול לה הלוה. ובאמת אין זה תקנה ברורה. דשיטת הריטב"א הובא בשטמ"ק דלא מהני מחילה ברבית. גם לדעת הרמב"ם אינו ברור שיועיל מחילה כמ"ש בחידושיי. ואין תקנה ברורה רק אם תחזיר והלוה לא ירצה לקבל. ומכאן ולהבא יתן הלוה וועכסיל לגוי והיא תחתים עצמה ערב. אך על הבעל פשוט שאין שום איסור. רק אם חושש לתקנת אשתו לתקן מה שעוותה: ידידו הדוש"ת באהבה הק' אברהם. סימן קלו ב"ה אור ליום ועש"ק וירא תרמ"ב לפ"ק. רב שלום וברכה והצלחה לכבוד גיסי ידידי הרב החריף ובקי ירא אלקים מוהר"ר יצחק חיים הכהן נ"י. א) יקרת מכתבו הגיעני. דבר אשר שלוחו עיות וזקף רווחא אקרנא. והגם שעשה היתר עיסקא. ידוע שאסור לעשות כן. כמפורש פ' איזהו נשך. אך לאחר שנעשה המעשה נפשו בשאלתו אם יש היתר ליקח הרווחים. ולענ"ד דמותר. והנה יסוד האיסור אין לו זכר בגמ'. דבגמ' לא אמר רק דלכתחילה חיישינן דילמא נפל שטרא קמי יתמי. אך בדיעבד והי' רווחא למה יאסור. וראיית הרא"ש בתשו' מר' עיליש (דף ס"ח:) עי"ש. ג"כ תמוה דאטו שם הותנו בע"פ תנאי אחר. וכבר צווח ע"ז בעל שב יעקב. וכתב דרוב פוסקים חולקים על דין זה: ב) והנראה דהרא"ש בתורת קנס אתי עלה כיון דאסור לכתחלה קנסוהו בדיעבד שלא ליקח. דע"כ לא פליגי ר"מ ורבנן בשטר שיש בו רבית אלא אי קנסינן התירא אטו איסורא אבל באיסורא גופה קנסינן. והנה בגיטין בסוגיא דהיזק שאינו ניכר