אבני נזר יורה דעה קלג

דקי"ל כר"י דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד. והרי מעלתו שוגג ה' ולתקוני שדרי' ולא לעוותי. ודלמא נפל שטרא קמי וכו' חשש דרבנן הוא. אך לכאורה ז"א שהרי דמבט איסור לכתחילה אסור גם למי שנתבטל בשבילו אף דמי שנתבטל בשבילו שוגג הי'. והרי השליח עשה עבור מעלתו: ג) אך נראה להתיר. דהנה בנוב"י מהד"ק (חא"ח סי' כ') כתב בדין חמץ שעבר עליו הפסח אצל הגון דמותר לנגזל. שהרי הנגזל לא עבר. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אך לפענ"ד יש ראי' להיפוך מירושלמי (ריש פרק ה' דפאה) בגדיש שלא ליקט תחתיו כל הנוגע בארץ לעניים דקנסוהו רבנן. ושם במשנה הרוח שפזרה העומרים אומדין אותה כמה ראוי' לעשות לקט ולא קנסי' כיון דממילא. ודוקא בהגדיש העומרים בידים ע"ג הלקט קנסינן. ואיתא שם בירושלמי אפי' הגדיש שוגג ואפי' גדשו אחרים שלא מדעתו קנסינן ולא אמרי' בזה אין אדם מפקיר דשא"ש. והטעם בזה ברור כיון דקנסינן אפי' שוגג וא"צ לדעתו. ולא אמרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא בדבר שצריך למחשבתו כמו בכלאים ובשוחט לע"ז וכן בחמץ דאפי' הניחו שוגג או אנוס אסור. ע"כ אף דשא"ש יכול לאסור ונהירנא דבילדותי שמעתי סברא זו לחלוק על הנוב"י מאדמו"ר הגאון זצ"ל מגור. והנה הבאנו ראי' לזה מירושלמי: ד והנה בנ"ד דשוגג לא קנסו שפיר נאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וראי' לזה דהיכא דלא קנסינן בשוגג מותר בעשו אחרים אפי' במזיד. מריטב"א רפ"ד דעירובין בפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו במזיד דלר"נ וראב"י אסורים. וכתב הריטב"א דהנ"מ בשנעשה החזרה במזיד ע"י בעלים. אבל אם אחרים החזירום לא כמינייהו לאוסרם אבעלים. ולא חילק בין החזירום לצורך בעלים או לא. ועוד דמשמע דלכ"ע מותרים אף לאותם שהחזירום לצורכן. והטעם כמ"ש כיון שלא נתחדש מעשה בפירות ואין איסור רק במזיד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו במחשבה דידי' דהיינו מזיד דידי' בלא מעשה: ה) ולא קשה ממבטל דבר של אחרים לאחרים דאסור דהתם נהי דלא אסר לה לא שרי לה. ונשאר באיסורו כשהי'. וכעין שכתב הר"ן בשחיטת ע"ז. ועוד דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. וזה הוא מעשה שנתבטל האיסור ע"י. ושוב יכול לאוסרו. אבל בנ"ד אין לומר אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה כיון שלא עשה לדעת עצמו רק לדעת משלחו. וכמ"ש הר"ן נדרים (דף ל"ו.) בהא דפריך הש"ס למ"ד שלוחי דידן נינהו הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין ואי אמרת שלוחי דידן נינהו לימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכתב הר"ן דבמזידין חייבין לא קשיא כיון דאדעתא דנפשי' עביד אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. ביאור דבריו לפמ"ש הרמב"ן ע"ז הביאו הר"ן פרק ר' ישמעאל דגוי האוסר את של ישראל ע"י מעשה יש לו ביטול דטעם אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה דע"י מעשיו חשבינן לי' כשלו. וא"כ ממנ"פ הו"ל ע"ז של נכרי עי"ש. וכיון דחשבינן לי' כשלו ע"כ מהני הקרבתו בלא שליחות בעלים דהוא כבעליו והוי פיגול. אך בעושה לדעת בעל הקרבן דלא נתכוון לעצמו ולא נתכוון לקנותו בזה הי' קשה לו. הרי הקריב שלא בשליחות בעלים ולמ"ד שלוחי דידן אמאי הוי פיגול. ועי' בתוס' (פרק המפקיד) דשינוי קונה ג"כ דוקא כשנתכוון לקנותו: ו) מעתה בנ"ד נמי כיון ששלוחו עשה לדעת מעלתו. לא שייך בזה אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כנ"ל. וכיון דמידי דרבנן הוא וחידוש דין שחידשו הרא"ש והטור. נ"ל לסמוך ע"ז אם כבוד אבי מורי שליט"א יסכים לזה גם אני מסכים. ויוכל ליקח הרווחים. ונכסיו יתברכו ממעון הברכות כנפשו ונפש גיסו הדו"ש: הק' אברהם סימן קלז שוכ"ט לכבוד אהובי מחותני הרב הגדול המפורסם חריף ובקי איש חמודות מו"ה משה פינחס נ"י אבד"ק קוטנא. א) דבר מי ששלח פרעמיע למשכנה והתנה עמו שלא ימשכנה אצל ישראל ולא אצל מומר רק אצל גוי כדי להנצל מאיסור רבית. גם התנה עמו שימשכנה על שם המשלח והשליח שינה בשתיהם שמשכן אצל מומר על שם עצמו והמלוה לקח תיכף הרבית בחזרה והביא השליח למשלח המעות בנכיון הרבית. ועתה בא זמן הפדיון. השאלה איך יפדנו ויש בו איסור רבית: ב) נראה לי כיון שהשליח עיוח בטל השליחות והפרעמיע גזל ביד המלוה והמשלח לא נתחייב כלל למלוה הרבית. וא"ת כיון שלקח המעות מהשליח והוציאן כבר נחרצה דאל"כ הי' אסור להוציאן. ליתא דגזל מומר מותר מקו"ח דגופו מותר דמומר מן המורידין ולא מעלין כ"ש גזל שלו. ונפיק זרעא מעליא לא שייך במומר. ואין לומר שחשיב נותן רבית לשליח. ליתא דמעות אלו לא קנאם השליח מעולם שלקחם עבור המשלח. דקי"ל דעת הנותן להקנות לבעל המעות ולא אמרינן מי הודיעו לבעל החטין כו' וה"נ כיון שכל סמיכתו על הפרעמיע דעתו להקנות לבעל הפרעמיע. נמצא שלא לוה משלח מן השליח כלל: ג' ואף שהריב"ש (סי' ח"א) הובא במל"מ (פ"ד מהלכות חמץ ומצה) בקונה חמץ במעות גוי לצורך גוי כיון דאין שליחות לגוי הישראל קונה אותו. רק סחר זה משום דשליח לא ניחא לי' דלקני איסורא. לא דמי דהתם ידע דאין שליחות לגוי. אבל שליח זה ודאי לא סליק אדעתי' שהוא עובר על דעת משלח דמה לו לשליח ריוח בזה להיות גזלן בחנם. ובודאי חשב שהוא שלוחו. ועוד דלא ניחא לי' לקנות ולעשות איסור במה שילוה אח"כ למשלח. ע"כ נ"ל דלא קנה שליח את המעות ולא נעשה משלח לוה של שליח שיהי' אסור ליתן לו רבית: ד) והנה בש"ע (בסי' קס"ט סעיף י"ז) בישראל שאמר לשליח לוה לי מגוי על משכוני אכ אחריות גם על השליח אסור. יראה לכאורה שאם אחריות גם על שליח חשיב השליח מלוה. אך במקור הדין בחי' הר"ן הטעם משום דגוי לא תבע אלא השליח. והכא נהפוך הוא דגוי לא יגבה רק מפרעמיע. ובחו"ד (סי' ק"ע סק"ח) שהטעם משום דאפשר הגוי לא ירצה לגבות ממשכון רק יתבע השליח. והיינו שירצה במעות מזומנים. משא"כ במשכון פרעמיע שהוא כמו מעות