אבני נזר יורה דעה יג

מתני' דיומא הוי תיובתי' דתנן קרצו ברוב שנים ומירק אחר שחיטה על ידו. ומה מועיל רוב שנים כיון שנגמר באחר אין רוב לבד מתיר ד) ולדעתי דזה חשיב ראוי לבילה. כיון דכ"ז שלא נאמר שהשחיטה כשירה הוי ראוי וכשירה השחיטה. וכעין שכתבו התוס' עירובין (לא:) ובחי' הר"ן ב"מ (נ"ז:) בד"ה בונין בחול ואח"כ מקדישין. דאף דאין הקדש מתחלל על הקרקע. דאי אמרת אין מחללין למיעקר קיימא וכל העומד לתלוש כתלוש דמיא שב חל החילול עי"ש. ואף דע"י שחל החילול לאו למיעקר קיימא. ובנ"ד היא ברווחא יותר דכ"ז שלא הוכשרה השחיטה ראוי לגמור. רק על ידי שהוכשר אינו ראוי והנה כבר הוכשרה. ודומה להא דכתב הר"ן בהא דמהני קנין בע"ז של נכרי. משום דכ"ז שלא קנאה יש לו ביטול וכשקנאה כבר נקנה. וידוע תשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' ל"ב בענין ראוי לגרירה דכשנכתב בלא הקפת גויל לא חשיב ראוי לגרירה. כיון שאם נאמר שהקפת גויל מעכב לא יהי' ראוי דיחשב חק תוכות אף שאם נאמר שאינו מעכב יהי' ראוי. וה"נ להיפך כיון שאם נאמר שמעכב כולו יהי' ראוי חשיב ראוי. אף שאם נאמר שאינו מעכב לא יהי' ראוי: ה) ובמתני' דיומא דתנן קרצו כו' ותמוה דמי סני לשון שחיטה דכתיב באורייתא. ואני רגיל לפרש דהתנא בא ליישב שלא יקשה דאי שהי' במיעוט בתרא פסול ע"כ דכולו חשיב שחיטה וא"כ הו"ל עבודה באחר. ואף שאינו מעכב. המיעוט הנשאר כשנעשה בזר (דאחר לגבי כה"ג חשיב כזר כדאיתא בפ' ד' אחין גרע מאילו לא נעשה כלל. כמ"ש התוס' מנחות (י"ח:) ד"ה ור' שמעון דבלל זר גרע מאילו לא בלל כלל דמחיל עבודה יע"ש. לזאת תני תנא קרצו פי' הרגו. היינו כשנשחט רוב שנים ישראל בטהורה חשיב כמתה. ושוב אין שם שחיטה על הנשאר. ולא קשה משהי' במיעוט בתרא. דהתם השהי' פוסל למפרע ואגלי מילתא דלא הוי כמתה ושפיר הוי שחיטה המיעוט בתרא לפסול וכה"ג אמר ר' אשי בשבועות מי גרם לשני' שלא תחול ראשונה ואינה ע"ש בפרש"י] וע"כ בפרו של אהרן דלא תני ומירק אחר שחיטה דהיא מעבודת היום החמירו בו יותר כמ"ש הריטב"א לא תני קרצו: גם מ"ש כבודו דלמה דס"ד מחצה על מחצה כרוב אין הפירוש שגם הנשאר כנפסק כיון שהנשאר ג"כ נחשב כרוב רק כמ"ש רש"י שם דאין דנין רק על מה ששחט. ליתא דהא בפרוץ כעומד למה דקי"ל דכשר גם הפרוץ נדון כסתום, ע"ש בעירובין (י':) בעור האסלא אצבעיים מכאן ואצבעיים מכאן ואצבעיים ריוח באמצע אף דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד כיון דפרוץ כעומד כשר גם החלל מצטרף לטפח. הנה שגם בפרוץ כעומד נחשב הפרוץ כסתום וה"נ בשחיטה למה דס"ד מחצה על מחצה כרוב. גם מחצה הנשאר נדון כשחוט. ומ"ש בשם רש"י לא ידעתי מקומו. אדרבא רש"י (כ"ח סוף ע"ב) כתב ז"ל וכי קרינא פלגא רוב חתוך ליכא דמכחיש לי' דהאי פלגא דקאי לא מקרי רוב שלם. ולא כדברי כבודו שהנשאר ג"כ נחשב כרוב: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן יא א) ש"ס חולין (למד:) באיבעיא דהחליד במיעוט סימנים פירש ר"ת בספר הישר דמבעיא לי' בהתליד תחת המיעוט הוא ואדרב יהודה קאי דמכשיר תחת העור מי הוי מיעוט הראשון כמו תחת העור בקדשים וכשירה. וכן בשהה במיעוט סימנים פירש כגון ששחט מיעוט וושט ושהה כשיעור שהיי' וחזר ושחט הרוב וכו' וטריפה נמי לא הוי דכדרך שחיטה קעביד כי היכי דלא הוי שהיי' בעור לענין מום בקדשים דאם נחשב תחילת שחיטה מאח"כ יפסל בחתיכת העור משום מום. ומ"מ לא הוי שהיי' וחלדה. או דילמא דאפי' במידי דמטרפה גמירי שהיי'. ובתוס' רי"ד השיג עליו במה דאמר דאי לאו משום דבדרך שחיטה קעביד הוה מפסל בחתיכות העור משום מום. מהא דאמרינן בסוגיא דרבוצה הכא בחטאת העוף עסקינן בשהי' חצי קנה פגום. ואי אמרת דהוי מום הא אינו ראוי לפתח אהל מועד והכא מחייב עלה משום שחוטי חוץ. ודבריו תמוהין דהא אין תמות וזכרות פוסל בעוף: ב) אמנם נראה להוכיח כדבריו ולא מטעמי'. דהנה הט"ז כתב דאע"ג דנאסרת במעשה כל דהוא מ"מ אינה נאסרת עד שנעשה בה מעשה טריפה. ובנקה"כ הקשה עליו דא"כ למה צריך לאוקמי בהי' חצי קנה פגום תיפוק לי' דבחתיכת חצי' ראשון אינה נאסרת. ונ"ל דלא גרוע מכלים שנשתמש בהם לע"ז דנאסרים לגבוה אף שלא נעשה בהם שום מעשה בגופה ולא נאסרים להדיוט כמבואר בתוד"ה ת"ש שנים אוחזין בסכין וא"כ אם שחט הקנה תחילה כבר נאסרת לגבוה בחתיכת חצי' הראשון והשחיטה אינה מתחלת אלא מחצי' השני ואז אינו ראוי לפתח אוהל מועד: ג והנה לשיטת ר"ת ע"כ לומר דבקדשים השחיטה מתחלת מחתיכת העור. דאל"כ מה ראי' מחתיכת העור בקדשים. דהא בחולין קיי"ל דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וע"כ דגם חיתוך העור בקדשים חשיב שחיטה אבל בחולין לא חשיב שחיטה עד שנעשה בה מעשה טריפה. דהא אין שהיי' פוסל בה. ואף להפוסלין שהיי' במיעוט בתרא היינו משום שאינה מתקלקלת כלל. משא"כ בקדשים דמום פוסל: ד) והנה (בדף כ"ט) מבואר דאפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מחייב בסימן אחד כיון שנעשה בה מעשה חטאת העוף. ומפרשים התוס' דאפי' בבהמה חייב כיון שבעוף חשיב שחיטה. וה"נ לחייב בעוף על חיתוך (העור] כיון שבבהמה חשיב שחיטה הואיל שמום פוסל בה. וצ"ל שר"ת ס"ל כרש"י דבבהמה אינו חייב על סימן אחד: ה) אמנם נראה להביא ראיה לשיטת ר"ת דחיתוך העור חשיב מום ושהשחיטה מתחלת מחיתוך העור מדאמרינן (בדף ל' ע"ב) מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים שהוא פסול מכלל דחולין לא בעי כוונה. והנה בפרק ב"ש מבואר דשוחט קדשים וסבור שהוא חולין שפסול משום מתעסק. וא"כ צריך קרא לזה, ולדברי ר"ת ניחא דכיון שהוא קדשים והשחיטה מתחלת מחיתוך העור ולפי כוונתו שהוא חולין אין השחיטה מתחלת עד חיתוך הוושט ונמצא שבשעת חיתוך העור לא כוון לשחיטה והרי נעשית בעל מום קודם השחיטה: