אבני נזר יורה דעה קכד

ב) ונראה דהנה בסברת רבינו אפרים דשכירות קונה קצת מצינו לה סייעתא ותיובתא. סייעתא מהא דב"ק (דף צ.) המוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום ר"א אומר שניהם אינם בדין יום או יומים. אמר רבא מ"ט דכתיב כי כספו הוא המיוחד לו. ופסקו כן הפוסקים אף דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. מ"מ חשיבה קצת שלו. דמה"ט אין הלוקח בדין יום או יומים. וה"ה בשוכר לעשות בה מלאכה לזמן דשכירות ליומא ממכר הוא. הא סייעתא: ג' תיובתא מהא דשבת (קל"ה) יליד בית נימול לא' היכי משכחת לה אר"י בלוקח שפחה לעוברה. לאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין לו חלק באמו. ומקשה הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אלא למ"ד כו' הנה דלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. חשיב שאין לו חלק בה. וה"ה שכירות דאין לו בה קנין אלא לזמן דהוא קנין פירות. וא"כ צריך ליישב סתירות הסוגיות דב"ק ודשבת. [הגה. עיין תוס' ב"מ (צ"ו) ד"ה בעל וז"ל א"נ אפי' למ"ד החם כקנין הגוף דמי היינו משום שמשייר המוכר לעצמו פירות בעין יפה אבל בעלמא לא. המגיה]: ד) ונראה דוקא עבד דאפי' בעליו גמורים אין להם בו אלא פירותיו. דהיינו מלאכה. אך לא גופו ממש. ע"כ מי שיש לו בו קנין תשמיש לזמן חשיב שיש לו חלק בו. אבל בהא דשבת בקונה שפחה לעוברה. הרי בעלי' ממש יש להם קנין בה להשתמש בה בגופה. ולוקח זה לא יוכל להשתמש בגופה כלום. רק בולדה. לא חשיב שיש לו קצת קנין בגופה. ודוקא מי שיש לו קנין להשתמש לזמן הוא דחשיב קנין קצת. דקנין זה שיש לבעליו בה גם הוא יש לו חלק. משא"כ באינו יכול להשתמש בגופו כלל: ה) ונשוב לדברי רבינו אפרים בשוכר בית מגוי לזמן דבית לתשמיש קאי. ושוכר נמי יש לו רשות להשתמש בה לזמן חשיב קצת קנין. וכן שוכר בהמה טמאה לזמן. שגם בעלי' אין להם בה רק למלאכה. (ואף שיכול למוכרה לנכרים לאכילה. מ"מ עיקר שוי' למלאכה]. והרי השוכר יש לו ג"כ קנין למלאכה לזמן חשיב שיש לו בה חלק. ע"כ אם תמר בה חייב חטאת. אבל השוכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה. משום דפרה לאכילה קאי וקנין שיש לבעלים בגופה ממש לאוכלה. אין לשוכר בזה שום זכות לא חשיב אף קצת קנין. כהא דשבת בשפחה דעיקר זכות למלאכה וכיון דלוקח אין לו שום זכות למלאכה רק לעוברה חשיב שאין לו זכות. ה"נ בזה: ו) ומדוקדק מה דנקט פרה ולא בהמה סתם. והרמב"ן באמת העתיק בהמה. אך לר"א אתי שפיר דנקט פרה. להורות דוקא בהמה טהורה ואני מסתפק לענין שבת. אף ששכר פרה יתחייב משום מחמר. דאיסור מחמר ושביתת בהמתו שהיא במלאכה. אפשר תלוי במי שהוא שלו למלאכה. ואם נאמר כן יבוא דברי ר' אפרים בלי גמגום. ומ"מ דייק הש"ס שפיר מהא דשוכר פרה דשכירות לא קניא לגמרי דאי קני לגמרי משום דבתר השתא אזלינן. פרה נמי השתא אין יכולין בעלי' לאוכלה כל זמן שמושכרת לשוכר ודו"ק היטב: סימן קכו ב"ה יום ה' ב' סיון מ"ו למטמונים תרנ"ו פה סאכאטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב חחו"ב מו"ה ישראל פגעיאל הלוי נ"י אבד"ק גלאוונא. דבר המומר אשר דרכו לאכול בשר אחוריים דוקא והמשרתת לוקחת עבורו בשר אחוריים מן הכשרות ומן הטריפות ויהודים מכרו לו עד עתה באשר חשבו שהוא עכו"ם. ועתה נודע להם. א) הנה בדבר יש מחמירין שכתב רמ"א (סי' קנ"א) כתב הש"ך דמומר אין ב"ד מצווין להפרישו. ואחרונים פקפקו. ותירוץ הד"מ פליאה דעת ממני שהוא כתב דבמזיד אין מצווין להפרישו. והרי בקרא דוקדשתו שאם לא רצה דפנו. ובמ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו. ומסתמא ה"ה בל"ת כשעדיין לא עבר ואם תאמר שכל זה אם בידם להכריח החוטא שלא יעבור, אבל אם אין בידם רק ליקח החפץ ממנו שלא יוכל לעבור אין מחויבין. גם הא ליתא שהרי כתב הר"ן גבי פריעת בע"ח דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. [אולם בהא דהר"ן אין הכל מודים לו. עי' רמב"ן סוף ב"ב. אך י"ל דמ"מ ביסוד זה שחייבין אף להכריח בממונו מודה לר"ן. רק שס"ל דכיון דפריעת בע"ח מצוה לבד. אם יבואו נכסי לוה למלוה עלי דעת הלוה לא יקנה המלוה] ב) אך עיקר יסוד יש מחמירין שמקורם מתוס' ריש שבת דבמושיט חפץ לחבירו העומד ברשות אחרת להוציאו שמה אף אם בלעדיו הי' יכול ליקח החפץ מ"מ אסור להושיט לו שהרי אפי' להפרישו הוא מחויב. ומזה הוכיחו דלא מהני מה שיכול להשיג ממקום אחר. ואינני מבין זה דהתוס' מיירי בחפץ שאם יקח [העומד באותו רשות שהחפץ שם] הוא את החפץ שוב לא יוכל האחר להוציאו. רק בלפני עור אינו עובר כיון שאם לא הי' עושה שום מעשה הי' יכול להוציא ואין הוא עושה המכשול. אבל מ"מ הא מחויב ליקח החפץ בעצמו שלא יוכל האחר להוציאו. אבל אם אין בידו למונעו מזה שלא ישיג במקום אחר. למה יהיה מחויב להפרישו מזה. שהרי ס"ס ישיג ממקום אחר: ג) אך את זה ראיתי לריטב"א ע"ז (ו:) דההיתר שאינו בתרי עיברי נהרא לענין לפני עור ל"ת מכשול כו'. מ"מ אם תבע בפירוש לאיסורא נהי דמשום לפני עור ליכא אכתי איסורא איכא משום מסייע ידי עוברי עבירה וכו' כל שאנו נותנין לו לעשות איסור. ולא עוד אלא שחייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זל"ז. וכ"ש שאסור לגרום להם לעשות שום איסור. הנה מבואר מדבריו דלא מהני אפי' יכול להשיג במקום אחר. מ"מ מצד ערבוח אנו חייבין למונעו מזה וכ"ש שאסור לסייעו. אך לאחר העיון דברי הש"ך נכונים מאד. דהנה יסוד הערבות הוא בשבועות (ד' ל"ט.) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה. ומוקי לה כשיש בידו למחות ואינו מוחה. והנה קי"ל מומר מותר להלוותו ברבית. ומקור הדברים בבה"ת בשם רמב"ן (שער מ"ו ח"א אות ה') משום דמומר לא מקרי אחיך עי"ש. וכיון דלא נקרא אחיו וערבות ילפי' מקרא דבאחיו. אינו ערב בעד המומר: ד) ועוי"ל אף לקצת פוסקים האוסרין להלוות מומר ברבית. מ"מ יש מקום להתיר עפ"י