אבני נזר יורה דעה קכג

ואף שיש מקום לחלק בזה ולומר דלא מקילין באונס רק במוסר בדיבור לבד. וע' ש"ך (סי' שפ"ו סק"י). אבל זה צריך ליתן רשיון בכתב. אין נראה לחלק בכך: ח) ומ"מ אין היתר רק במקום סכנה. דבמקום אונס אחר נהי דלהנ"ל אין לאסור משום שחשיב כאלו בעצמו עשה. דבאונס אין דין הגורם כעושה מעשה. מ"מ אסור משום לפני עור: ט) ולכאורה יש לומר עוד נ"מ דמשום לפני עור יש מקום להקל לפי דברי ד"מ (סי' קנ"א) וש"ך (שם סק"ז) דבזה"ז אין לאסור למכור לגוים מידי דהקרבה כיון שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפין שם שמים ודבר אחר וב"נ אין מוזהרין על שיתוף וי"ל דה"ה ב"נ העושה פסל לעצמו שלא לעבוד הפסל לבדו רק לשתף הפסל עם שם שמים אין עובר. משא"כ אם האיסור משום הישראל בעצמו שחשיב עושה פסל לגוי ובישראל חשיב שיתוף ע"ז. ולפי"ז לדעת הד"מ וש"ך הנ"ל משום אונס אחר ג"כ הי' מותר. דבזה משום לפני עור ליכא. דלגבי גוי לא חשיב שיתוף ע"ז. ומשום לתא דחשיב ישראל עושה אין איסור. דבאונס לא חשיב הגורם כעושה: י) אך נראה שגם משום לפני עור איכא. דבשלמא כשמקריב לשם שמים ולשם פסל אינו עובר על ההקרבה אבל מ"מ עובר על עשיית הפסל דסוף סוף הפסל בפני עצמו הוא ע"ז אף שההקרבה לשניהם: העולה מזה שחלילה להתיר כ"א במקום סכנה ממש וא"א להנצל באופן אחר כגון ע"י ממון וכדומה: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן קכד ב"ה לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון הגדול חסיד ועניו נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה חיים אלעזר נ"י אבד"ק קאליש יע"א. א) הנה מעכ"ת נסתפק לדעת הנקה"כ שהסכים עם הדרישה במומר. דנאסר ע"ז שלו תיכף כשעשאה. ולמד מהרמב"ם דעובד ע"ז הוא כגוי לכל דבריו. ומראי' זו למד מעכ"ת דה"ה דיש לו ביטול. ולא כן עמדי. דהנה דינו ג"כ כישראל לכל דבריו. והוא ש"ס ערוכה בפ' החולץ (מז:) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. ואמרינן שם למאי הילכתא דאי הדר בי' וקידש בת ישראל. ישראל מומר קרינן בי' וקדושיו קדושין. ובקדושין (דף י"ח) ודילמא ישראל מומר שאני. ומזה למדו הפוסקים (בסי' רפ"ג) דמומר יורש את אביו ישראל ד"ת. ובדין מומר אם זוקק ליבום דיש פוסקים שאינו זוקק משום דקנאים פוגעין בו כמו בבא על ארמית ובמקום ערוה קאי. הרי דס"ל דינו כישראל בעצמותו שזוקק ומ"מ דינו כעכו"ם ג"כ דקנאים פוגעין בו וממילא אינו זוקק. ובנ"ד יש לנו ראי' מהש"ס ע"ז (דף נ"ג) ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל כו' והרי באותה שעה היו מומרין כדאיתא בשבת (דף פ"ז) כל התורה כולה כאן וישראל מומרים כו'. ואף דלאחר שחזרו ישראל בתשובה הוי ע"ז של ישראל. מ"מ לא הוי אלא כע"ז שזכה ישראל דמה"ת יש לה ביטול להרמב"ן: ב' גם מ"ש מעכ"ת דמשכחת ע"ז של ישראל דבאותו דבר לא חשיב מומר. הלא משעה שעשאה עובר בלאו דלא תעשו לכם. מיהו הא יש לדחות לפמ"ש במשנת חכמים הן בחילול שבת הן בע"ז אפשר דלא חשיב מומר באיסור לאו. וראייתו מפ' כלל גדול הזיד בלאו ושגג בכרת חייב חטאת ואי חשיב מומר האיך מייתי קרבן (וראייתו אינה מכוונת דמי אמר לו שהי' בפרהסיא] ובאמת לפי דעתי גם ראי' ראשונה (שבסוף אות א') היינו יכולין לדחות דהי' שם גיפוף ונישוק. שמח בלבו. וכל אלה לא חשיבי מומרים לדעת המשנת חכמים: ג) אולם לדעתי אף אם נודה לו בשבת. אבל לא בע"ז דכל שמאמינים בה בלב הוי מומר. ועי' בע"ז (דף נ"ד.) ברש"י ד"ה ודאי ישראל הוה ופלח לה ברצון שפי' א"א שלא יהי' אחד שנוטה לבו אחר ע"ז. ומשמע שם דהוה תחילה מומר ואח"כ פלח לרצון. ודאי גם בגיפוף ונישוק וכיוצא חשיב מומר: ד) מכל הנ"ל לדעתי הדבר ברור דע"ז של ישראל מומר אין לו ביטול. ואף הדרישה והנקה"כ מודים בזה. ומה שיש להסתפק. במומר שעשה ע"ז ולא עבדה דנאסרת מיד יש לספק אם יש לה ביטול [ומשמע ני מהט"ז (סי' קל"ט ס"ק א') דטעמא דדרישה דישראל אין חזקה שיעבוד א"כ ודאי אין לה ביטול. אולם בזה יפה כתב הט"ז דאין לנו לדרוש טעמא דקרא]. וי"ל דתלוי במחלוקת התנאים בתוספתא שהביא הר"ש (פ"ה דכלים משנה י"א) בכלי שיש לו דין כלי חרס ודין כלי מתכות אם נטמא בתורת כלי חרס אם מטמא ככלי מתכות. וכן להיפוך רבי מטמא ור' ישמעאל בר"י מטהר. ולפי הכלל הלכה כרבי מחבירו אף בזה נראה דאין לו ביטול. ולפי"ז יש להביא ראי' קצת לדעת הדרישה והש"ך דקשה בש"ס הנ"ל מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתיהו דניחא להו ושלוחתייהו עבדו. וקשה הא אין שליחות לנכרי. וביותר קשה לפמ"ש הריטב"א בשם הרמב"ן דלא מיקרי ע"ז של ישראל אא"כ עבדה על ידו או ע"י שלוחו. ומה מועיל ע"י שלוחו הא אין שליחות לנכרי. ועי' אבני מלואים (סי' ה') ותי' התוס' רי"ד ע"ז אין מספיק לשיטת הרמב"ן ההוא] ולדעת הדרישה והש"ך דמומר דינו כגוי וגוי לגוי יש שליחות וחשיב כאלו עבדה בעצמו ואין לה ביטול. דמ"מ ישראל הוא. וכעין דברי רבי בתוספתא הנ"ל. אשים קנצי למלין: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן קכה א) כתב בהגהות אשר"י (פ"ק דע"ז) בשם רבינו אפרים ב"ר יצחק שאם שכר ישראל בית מעכו"ם אסור לישראל להניח לגוי שיכניס [כ"ה באו"ז] ע"ז בתוכו וכן אם שכר בהמה וחמר אחרי' בשבת חייב חטאת דשכירות קונה קצת. ואין נראה. והם דברי האו"ז שהשיג על ר' אפרים מהא דישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה: