אבני נזר יורה דעה קכה

דברי מהר"ל מפראג זצ"ל בביאור טעם שלא נתערבו ישראל זה לזה רק אחר שעברו את הירדן וביאר מהר"ל זצ"ל דארץ ישראל מיוחדת לישראל והיא עושה את כל ישראל השוכנים עלי' כאיש אחד ע"כ כשבאו לא"י נעשו ערבים עכ"ד. והנה זה פשוט דאף עכשיו שישראל בגלות נשאר הערבות. והטעם ברור דאף שגלו מ"מ מקומם של ישראל בא"י וכשאנחנו בארץ אחרת נחשבנו גולים כי אין כאן מקומינו. רק מקומינו בא"י ומצוה לדור בא"י. ע"כ עדיין חשיב כאילו כולנו בא"י אף שאין אנו בפועל בא"י. מ"מ זה מקומינו. והנה מומר אף דאפי' חטא ישראל הוא. מ"מ גוי הוא ג"כ. ועושה יי"נ. וקנאים פוגעים במומרת כמו בגוי' כמבואר בפוסקים באהע"ז בענין מומר זוקק ליבום יע"ש. ובדרישה דע"ז של מומר נאסר מיד כמו ע"ז של נכרי. וכיון שדינו כנכרי ג"כ. פשוט שיש בו לאו דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. וכיון שאסור לדור בארץ ישראל אין א"י מקומו כלל ופקע הערבות בעד המומר. ואין לזוז מהוראת הש"ך: ה) אך יותר חשש מה שכל מוכרי בשר ישראלים ואם לא ימכור לו שום ישראל לא ישיג ממק"א הגם שי"ל שישיג מעיר אחרת. הנה כשקונה בשר לסעודת היום ואם יקנה מעיר אחרת לא יבא רק למחר נמצא שסעודת היום כקאי בתרי עיברי נהרא דמי. הגם שאם נאסור לו יקנה בכל יום לצורך מחר ויאכל טריפה בכל יום כמו אם ימכור לו הישראל. מ"מ א"א להתיר לו שאם נתיר לו ודאי לא קנה אתמול מעיר אחרת לצורך היום. ושוב הוי צורך היום כאילו קאי בתרי עיברי נהרא: ו) וי"ל עוד שאפי' יכול להשיג בו ביום יש לאסור מחמת טעם אחר. שהרי ידוע שרוב טריפות מחמת סירכא והם רק ספק טריפה. וי"ל שמא בשר זה טריפה ואולי הבשר טריפה שישיג ממק"א באמת יהי' כשר. מיהו בהא יש להתיר משום ס"ס. שמא בשר זה כשר. ואת"ל טריפה שמא בשר אחר שהי' משיג הי' ג"כ טריפה. אך מ"מ הא יש לאסור מחמת טעם הראשון: ז אך שיש לדון מחמת שמצוי לו לקנות במקומו דבר אחר. ואם לא ימכרו לו בשר יקנה דבר אחר. ולדברי האומר דבטמאים יש איסור נבילה ג"כ פשיטא דמותר. אך למה דקי"ל אין איסור נבילה חל על איסור טמאים יש להסתפק כיון דאותו איסור עצמו לא יקנה ממקום אחר. מ"מ מסתבר להקל כיון דמ"מ חזיר חמיר איסורא טפי דאית בי' תרתי. איסור חזיר ואיסור נבילה. אף דאין איסור חל על איסור. מ"מ בכריתות כה"ג קוברין אותו בין רשעים גמורים כדאיתא פרק ד' אחין. א"כ מה מכשול הוא נותן. אדרבא מיקל איסור ממנו: ח) אך מ"ש כבודו להתיר למכור לו בשר אחוריים מן הכשירות משום דבידו לנקר. ואף אם אינו מנקר איהו לא ספי לי' איסורא רק הוא לעצמו דומה למוכר לו אווז חי אף שידוע שלא ישחטנה. הנה גוף הסברא באווז ראוי' לאומרה, והיא כתובה בתשו' אמונת שמואל (סס"י י"ד) וז"ל עוד יש לצדד להקל דכיון שאין הגוי עושה איסור מיד ויכול ליתן לשחוט לישראל ולא יהי' אבמה"ח לדעת הרשב"א וכו'. א"כ אף כשנחר או מתה אח"כ אין הישראל מכשילו אלא הוא מכשיל א"ע שלא הניחו לשחוט ושרי למכור לו וליתן עכ"ל. אך הנה לא ברירא לו סברא זו וכתבה רק בלשון יש לצדד וערבך ערבא צריך ומאן לימא לן שאם אינו מוצא המומר לקנות במק"א דשרי למכור לו ובתוס' (ס"פ ארע"ק) דאסור להושיט דבר הטעון שחיטה לקטן שמא ימות ויאכלנו. וכ"ש בחתיכה שאינה מנוקרת שהחלב שבה אין לו שום היתר והוא מכר לו גם החלב. אין שום מקום להתיר בזה: ט) גם על היתר בעל חוות יאיר משום שמוכר למשרתת והמשרתת נותנת לו. לענ"ד אין לסמוך כלל כי בגמ' לא מצינו רק במוכר לאחד שיש לחוש שמא ימכור לחשוד. אבל לא אם בודאי יחננו לחשוד. וי"ל דחשיב לפני ממש. אך עמ"ש למכור לו חלק פנים מן הטריפות לענ"ד יש לסמוך להתיר. אבל חלק אחוריים שיש בו כזית חלב בכמה מקומות. הגם שיש לצדד עפ"י שיטת הר"ן בשבת דקיל מנבילה משום דנבילה כמה איסורים. וה"נ אם יאכל חזיר יהי' הכל איסור משא"כ אם ימכור אחוריים מן הכשירה לא יעבור רק על החלב שבו. הנה גם דברי הר"ן ההם אין הכל מודים לו: הדו"ש הק' אברהם. סימן קכז ב"ה יום ערב ר"ה תרנ"ה לפ"ק. שוכ"ט לכבוד הרב החו"ב מו"ה חיים דוד נ"י מו"ץ דק"ק גראדזיסק. א) דבר חלב הנחלב בשבת ויו"ט אם מותר להאכילו לקטן ולחולה שאין בו סכנה. הנה באו"ח (סי' שכ"ח) ברמ"א מותר לומר לגוי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דצורכי קטן כחולה שאין בו סכנה. וכתב מג"א וה"ה להאכילו מוקצה בידים. ובפרמ"ג מבואר הטעם משום דאיכא תרתי לטיבותא שהוא קטן וי"א שמותר להאכיל לו איסור דרבנן. ועוד שדינו כחולה שאין בו סכנה כשאין מה להאכילו: ב) וכבודו הקשה מדברי ש"ך (יו"ד סי' פ"א) דאסור להחזירו לינק אם אין בו סכנה אף דאיכא תרתי לטיבותא. ולי נראה דיש חילוק בין דבר שעיקרו מדרבנן. או יש לו עיקר בדאורייתא דהנה בתשו' הרשב"א (סי' צ"ב) ראייתו דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן מהא דרב ספרא זרע כשותא בכרמא ע"י קטן. ושם מבואר דבח"ל הי' וחשיב אין לו עיקר מן התורה. כמו תרומת חו"ל דמבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו מה"ט ועיין בטור (סי' צ"ט) בשם הרשב"א. וע"כ ה"ה מוקצה דחשיב אין לו עיקר מן התורה כיון דקי"ל מוקצה דרבנן ואין שום דבר מוקצה אסור מה"ת. משא"כ חלב אשה שגזרו אטו חלב גמל חשיב יש לו עיקר. כמו שמנו של גיד שגזרו אטו גיד עצמו או אטו חלב עשאוהו חכמים כחלב וגיד עצמו עיי"ש בב"י בשם הרשב"א. וכלאי כרם בח"ל אף את"ל שגזרו אטו כלאי א"י מ"מ חשיב אין לו עיקר כיון שבח"ל אין שום כלאים נוהגים. וכ"ש מוקצה שלא גזרו אטו מלאכה כלל דחשיב אין לו עיקר: ג) אך עוד י"ל דכלאי כרם בח"ל לא גזרו אטו כלאים שבא"י. שהרי בתרומת ח"ל מבואר בפוסקים כיון שאיסורו מגזירה אטו תרומת א"י לא גזרו אלא