אבני נזר יורה דעה קכב

הוי רוב כלל דלק"מ אדשמואל דיהי' ס"ס. כיון דשני הספיקות שמא נתבטל והוי משם א'. ודוקא בדר' יוסי בר יסיאן דספק הראשון לא הוי איסור ע"ז מעולם: יט) ומ"ש להתיר בשבירת ישראל עפ"י דברי המל"מ משום ס"ס. ואף שאסור לעשות ס"ס בידים. הא השבירה מצוה ומדמי לה לדברי הבה"ז. יפה אמר: ב) אשר פקפק עפ"י דברי הירושלמי שהביאו התוס' (דף מ"ד.) דמשמע של מתכות לא בטל בשבורה מאלי'. הנה דברי הירושלמי לא מצאתי כדי שאעיין בו. אך בגמ' דידן משמע להיפוך. דמקשה הש"ס לר"ל מהא דר"י אומר שוחק וזורה לרוח ואמרו לו אף הוא נעשה זבל. ואמאי ליהוי כע"ז שנשתברה מאלי' ורש"י פי' שוחק המוציא ע"ז של מתכת וכן בפרק כל שעה כתב רש"י שחיקה שייך במתכות הנה דאף במתכות מותר נשתברה מאלי'. ואפשר דשברי שברים שאני: ידידו גיסו הדו"ש באהבה הק' אברהם. סימן קכג ב"ה יום ג' שלח תרנ"ה לפ"ק פה סאכאטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב החריף ובקי מגזע היוחסין כש"ת מו"ה גרשון נ"י אבד"ק קראשנעוויץ א) דבר אשר יצא חוק מהממשלה יר"ה שגוים בני הכפרים אינן יכולים להעמיד צלם בלתי רשות בעל הכפר. אם מותר לישראל בעל הכפר ליתן להם רשות. ותחילה עלה בדעתו של כ"ת ני' לאסור מחמת דברי הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"ב) שאין מניחין אותו להקים מצבה ולעשות צורות וכיוצא בזה. ומשמעות שהוא מה"ת. וכ"ש בנ"ד דיש בזה גם משום לפני עור. ושוב כתב כ"ת ני' להתיר דטעם הרמב"ם משום דמחויב לאבד ע"ז ומשמשי' גם בחו"ל רק שאינו מחויב לרדוף אחרי' בחו"ל כמ"ש הרמב"ם (פ"ז מה' ע"ז). ולפי"ז בנ"ד שיש שם צלם ישן אך שנרקב ומתירא שמא יפול אלוה שלהם ע"כ רוצים לסתור הישן ולהעמיד חדש וכיון שעכשיו בין כך וב"כ יש צלם. משום לאח"ז לא חיישי' כמו שמותר למכור להם בהמה לפני אידיהן בדאית לי' בהמה לדידי' להקריב אף שגורם שאם יקריב בהמה שלו לע"ז ישאר לו עוד בהמה להקריב. א"ו משום לאח"ז לא חיישי' עכ"ד: ב) וכל דבריו תמוהים שטעם הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) אינו משום דמחויב לאבד ע"ז. דהתינח ע"ז אבל צורות לנוי דאין שם ע"ז עלי' כלל מ"ט אסור. אך באמת אין ללמוד איסור מדברי הרמב"ם אלו. דדברי הרמב"ם ע"כ בזמן שיד ישראל תקיפה ואז אסור לשכון גוי במקום ישראל אפי' יעבור עליהם דירת עראי אא"כ יקבל עליו שבע מצות. וע"כ כתב הרמב"ם שאין מניחין אותן לעשות דברים אלו. ואם ירצה לעשות ילך הלאה ממקומינו. ואף צורות אין מניחין אותו לעשות אף שאינו ע"ז. כיון שטעם האיסור כתב הרמב"ם (פ"ט מה' עכו"ם ה"י) שלא יטעו בו הטועים ויחשבו שהוא עכו"ם. (וע"כ נכתב האיסור בתורה בפסוק אלהי כסף. וכיון שאסור לנו להניח במקומינו עובד ע"ז. כן אסור להניח את זה שנראה שהוא ע"ז: ג) אך משום לפני עור אסור בנ"ד. ומה שלמד היתר ממה שמותר למכור להם בהמה בדאית לי' בהמה לדידי'. אין ראי' כלל. דהתם איכא למימר בהמה דידי' לא להקרבה עומדת ומסתמא כמו שהי' לו עד כה כן תשאר אצלו. רק אם לא ימצא שום בהמה להקרבה ע"כ יקריב שלו. וע"כ אין איסור במה שמוכר לו ישראל בהמה להקרבה ואין בזה משום לפני עור שאם לא ימכור לו ישראל יקריב דידי'. אבל אין חשש כלל שיקריב שניהם לע"ז. ומפורש (בדף ט"ו ע"א) באיכא למיתלי בהיתירא תלינן ולית בי' משום לפני עור. כ"ש בזה שלא נחוש שיקריב שניהם. אבל אם הי' ברור שיקריב שניהם ודאי הי' אסור. דאטו משום שבלא ישראל יקריב אחת מותר לגרום לו מכשול שיקריב עוד אחת ומאין הרגלים דעל לאח"ז אין בו משום לפני עור: ד) ועוד בנ"ד לא חשיב מכשול דלאח"ז רק של עכשיו. שהרי עשיית פסל בעצמו הוא לאו בישראל. ואיסור בב"נ אף בלא שהי' כמ"ש הרמב"ם (ה"ט). והעושה לעצמו לוקה שתים. נמצא שאם לא ירשהו לא יעבור עוד בלאו דעשי'. משא"כ אם יסלק זה ויעמוד אחר. יהי' מחדש לאו דעשי'. העולה מזה שיש בזה לאו דל"ע וזה פשוט: ה) אך חדשות אני מגיד דלפי הנראה יש בזה לאו דלא תעשה פסל בישראל המרשה. והוא לפמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי החילוק בין שיסה בו הנחש דחשיב רק גרמא. בין מוסר דחייב כאלו מיקלא קליי' בידים. וכתב הרמב"ן לחלק דשיסה שהנחש הי' יכול להזיקו בלא שיסה הוא כמשיא עצה דאינו אלא גרמא. אבל מוסר שלא הי' האנס יודע היכן הוא ולא הי' יכול ליטלו רק עי"ז שהראה לו. כיון שברי הזיקו חשיב מזיק. וה"נ בזה שודאי יעשו הצלמים כאשר יהי' להם רשות ובלתי נתינת הרשות א"א להם לעשות כי הממשלה לא חניח אותם חשיב המרשהו כעושה פסל בידים. וגרע ממוכר לו בהמה לשחוט לע"ז דא"א שיחשב כאילו הוא שחט לע"ז כיון שלבו לשמים. אבל המרשהו לעשות כיון שהעושה פסל לאחרים ג"כ חייב אף שהוא אין דעתו לע"ז כלל. חייב משום העשי' כאילו עשה בעצמו: ו) ואל תשיבני הלא מראים לגוי עצים ואש בשבת להבעיר אש במקום חולה שאב"ס ולא חשיב כאלו הבעיר בעצמו. חילוק יש. דבשבת אין איסור מה שנעשה בשבת. שהרי מותר להתחיל מע"ש ויעשה ממילא בשבת. רק האיסור מחמת ישראל העושה לבד וגוי העושה אין חשש איסור וקי"ל גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול. ע"כ אין איסור רק במזיק ממש ולא בגרמי. משא"כ בנזקין שההיזק נעשה רק שאין כאן מזיק ואין כאן מי לחייב. ע"כ מחייב ואף שאינו מזיק ממש רק גרמי. וה"נ בעשיית הפסל שהפסל נעשה רק כשאין כאן מי העושה אין כאן מי לחייב ע"כ שפיר יש לחייב בגרמי כמו בנזקין. מיהו לדעת הש"ך דחיוב גרמי אינו רק משום קנס אינו שייך בנ"ד: ז) ונ"מ בזה לכאורה דאלו משום לפני עור היכא דאיכא חשש סכנה מותר. כיון שאינו לאו מיוחד בע"ז וכמו שהוכיחו הראשונים מסוף בן סורר בהני קוואקי ודומיניקי דיהבינן להו ואלו לי"ה שכתבתי משום לאו דלא תעשה חשיב אביזרייהו דע"ז דיהרג ואל יעבור. אך ז"א דאם יש סכנה אף אם נדמהו למוסר הלא במוסר גופי' אם הי' באונס פטור.