אבני נזר יורה דעה קטז

להגאון וכו' מו"ה חיים אלעזר זצללה"ה האבד"ק קאליש תשובה על תשובתו הנדפסת בספרו נפש חי' (יור"ד סי' נ"ז) ותשובה הראשונה של כ"ק אבי אדומו"ר זצ"ל אשר הגאון בעל נפש חי' זצ"ל משבח ומפאר אותה שם לא מצאתי וחבל על דאבדין: א) מה שתירץ מעכ"ת קושייתי מניצוק חיבור דבמין במינו הניצוק מוסיף כח כדי שלא יתבטל. לא ידעתי מזה. ואדרבא משום שלא נתבטל מחמת דסופו להתערב ע"כ ניצוק חיבור ולפי"ז גם יין במים לא יתבטל משום שסופו להתערב ולא נאמר קמא קמא בטל ממילא גם עכשיו אינו בטל משום סופו וממילא חיבור. וכבר מבואר היטב בתשובתי הקודמת ואין לכפול הדברים וכבודו סיים ג"כ בצ"ע: ב מה שתירץ מעכ"ת דהרמב"ם כהראב"ד הנה לא נעלם מכת"ר שהש"ך כתב על המחבר שפוסק כהרמב"ם הן במינו הן בא"מ וכלשונו ממש דברי הר"ן דדוקא במחובר ולא במקטף קטופי. וגם הדוחק שהר"ן יתרץ לדעת הרמב"ם אליבא מאן דלא ס"ל שכתב על הראב"ד ולא נתבררו לי דברים הללו. ולא יאמר שזה רק לדעת הראב"ד: ג) אך לפענ"ד אי אפשר לומר כלל שהרמב"ם יסבור דבחבית אפי' מקטף קטופי לא נתבטל. שהרי בהא דחביות נשתנה דינו מצרצור קטן יש שני פירושים בדבר. פירוש הר"ן דבחביות דינו כנפל בבת אחת ולא אמרינן קמא קמא בטיל. פירוש ב' שיטת התוס' והרא"ש והראב"ד דבחביות אוסר בכ"ש. ובודאי שני הדינים יחד אין ללמוד מר' יצחק בר' יוסף כמובן. וא"כ הרמב"ם שסובר דבחבית לא אמרינן קמא קמא בטיל. ואפי' באינו מינו. שוב מנ"ל דהקילוח עצמו אוסר בכ"ש. ואי ס"ל דקלוח עצמו אוסר בכ"ש מנ"ל דבקילוח גדול לא אמרינן בי' קמא קמא בטיל באינו מינו. ועוד דוחק לומר שחכמים החמירו ביי"נ שני חומרות. האחד בהתירא לגו איסורא אינו בטל. הב' חבית דנפיש עמודי' לא בטל. מנ"ל ללמוד זאת ממחני' דיי"נ אוסר בכ"ש. אולם זה אין ראי' דגם הרא"ש כתב שני חומרות ביי"נ: ד) אך לפמ"ש בתשובתי הקודמת הדבר בריוח מאד דחומרת יי"נ בהתירא לגו איסורא ומשום דעומד במקומו. ומרבנן נלמוד דבחבית לא אמרינן קמא קמא בטיל. וזה לאו מחומרא דיי"נ ואפי' באינו מינו כמ"ש. וממילא נלמוד דבמין במינו אפי' איסורא לגו התירא דינו כהתירא לגו איסורא כיון דלא נתבטל בשעה שנפל וקנתה לה מקום בחבית: ה) והנה עיקר המבוקש מכל הפלפול לברר אם שניהם שווים במקומם ואין לזה או זה תשובות מקום אם בטל. ותהלה לאל מצאתי מפורש בתה"ב הארוך (ד' קי"ז:) כדבריי דבשניהם במקומם לא בטל וז"ל והרמב"ם ז"ל נראה שיש לו טעם נכון בענין דחומר הוא ביי"נ שכל שהוא במקומו כו' וכענין ששנינו במקוה רביעית מים שאובין בתחילה כו' ואי קשיא אגרדמי שקדח במניקת שטיפה אחת שנופלת מפיו אוסרת כל החבית. איכא למימר דכיון שהדבר ידוע שכשפוסק טיפה שנגעה בפיו חוזרת ונופלת לחבית הרי הוא כטיפה אסורה שהיא מעורבת בתוך החבית ולא כטפה אסורה של יי"נ הנופלת לתוך החבית [העתקתי לשונו שכמדומה לי שכת"ר אין לו ספר תוהבה"א דפוס וונציא. ברלין. שהם שוים עם הדפים שהביאו הפוסקים וכבודו כתב בשם הרשב"א שער התערובת ד' ס"ט וברה"ב ששוה עם הדפים דף זה היינו בשער מליחת בשר] מעתה שזכינו דבשניהם שוים לא בטל. הפירוש בר"ן מרווח כמ"ש בתשובה הקודמת. ונתתי שמתה בלבי שכוונתי האמת בדעת הראשונים ז"ל ודעת קדושים מצאתי: ידידו הדוש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן קיט א) במס' ע"ז (דף כ"ט:) במשנה והחומץ של נכרים שהי' מתחילתו יין וכתב הר"ן לאפוקי היכא דזבין נכרי חומץ מישראל דתו לא מיתסר כלל דלית בי' משום ניסוך דחומץ לא מנסכי לי' ואסורה דיין אניסוך אסמכוה ולפיכך כל שאין לחוש בו לניסוך לא מיתסר משום בנותיהם ומש"ה אמרינן דיין מבושל אין בו משום מגע נכרי עכ"ד: ב) ונראה לי שדבריו הם לשיטתו שתקנה אחת הי' לאוסרו בהנאה משום בנותיהם ומשום חשש ניסוך. אבל לדעת הרשב"א שהביא הב"י (סי' קכ"ג) ששני תקנות הי' בתחילה גזרו עליו לאוסרו בשתי' משום בנותיהם. ותקנה זו הי' מי"ח דבר. וב"ד שלאחריהם גזרו עליו לאוסרו בהנאה מחשש ניסוך. הרי דגזירה משום בנותיהם הי' אף בלא חששא דניסוך: ג) ועוד תמוה לי לדעת הר"ן דהא בגר תושב דאמרינן בפרק השוכר את הפועל דיינו כשמנו. ופירשו התוס' דלא מתסר משום ניסוך אלא משום בנותיהם. הרי דגזירת בנותיהם אף בלא חששה דניסוך הוא: ד) ולפענ"ד הי' נראה דהיכא דזבין נכרי חומץ מישראל לא שייך בי' גזירת בנותיהם כלל. אף אם תמצא לומר דבחומץ שייך משום בנותיהם מ"מ זה אינו אלא כשתחילתו ביד נכרים. אבל כל שתחילתו ביד ישראל לא שייך בי' גזירת בנותיהם. וכמו בפת שקנה עכו"ם מישראל שמותר. כדמוכח בפרק בתרא (ס"ה:) בעובדא דכרי דחיטי דנפל עלי' חביתא דיי"נ. וכן הוכיחו הפוסקים ז"ל משם דבתר תחילתו אזלינן. וה"ה ביין לא שייך בי' גזירת בנותיהם אלא כשתחילת עשייתו ביד גוי: ה) ומה שכתב הר"ן עוד ומש"ה יין מבושל לא מתסר במגע גוי. הן אמת שכן מפורש בגמרא (ד' ל.) בעובדא דשמואל ואבלט דאייתי לקמייהו יין מבושל משכי' לידי' כו'. אולם לדעת הרא"ש (בפרק השוכר את הפועל) דאף דגר תושב יינו כשמנו זה אינו אלא ביין שלו אבל אינו אוסר במגעו. הרי להדיא דאין במגע גוי משום בנותיהם רק משום ניסוך ואין גזירת בנותיהם אלא ביין שלהם. וכן משמע בתוס' (נ"ז:) ד"ה לאפוקי וז"ל בסוף הדיבור ומיהו קשיא סתם יינם האיך נתיר בהנאה כיון שגזרו על סתם יינם משום בנותיהם. הרי דבנוגע הוי ניחא להו דאין בנוגע משום בנותיהם רק מחשש ניסוך. וע"כ ניחא דיין מבושל אינו נאסר במגע כיון דבמגע ליכא משום בנותיהם: ו) ואולם דעת הר"ן מפורש בכאן וכן בפ' ר' ישמעאל במה שיישב הא דהחמירו במגע טפי מכחו אף דכוחו הוא כעין זריקה וניסוך משום דבמגע איכא אף משום בנותיהם משא"כ בכוחו. וכן כתב עוד במימרא דרב אשי בההוא נכרי דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה