אבני נזר יורה דעה קיד

ג) מ"ש שי"ל דבמגע לא שייך לגזור משום בנותיהם הלא ידוע שיש בזה שני דיעות בש"ע (סי' קכ"ד סעי' י"ב) בגר תושב דיינו כשמנו אם אוסר במגע בשתי': בנך הדו"ש הק' אברהם. סימן קטז ב"ה אור ליום ג' ט"ז אדר תרט"ל לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול החסיד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. א) אשר הקשית על הרמב"ם (פ"ז מהלכות עכו"ם הט"ו) שכתב בשר או יין או פירות שהכניסום לע"ז וכו' הקריבום לפני' וכי' הרי אלו אסורין לעולם וכו' והאוכל ממנו כל שהוא לוקה. וכתב סתם פירות אפי' לא בצרן מתחילה לכך. והלוא בש"ס ע"ז (נ"א.) דמקשה הש"ס אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה משתברת איכא אמר רבא אמר עולא כגון שבצרן מתחילה לכך. [הנה בהלכה ט"ז ביאר יותר בין דברים הקרבין ע"ג המזבח בין דברים שאין קרבין ע"ג המזבח. אך י"ל בזה שמא נעשה בה כעין תקרובת וקושייתך רק על לוקה]. ותרצת שהרמב"ם ס"ל כהרא"ש שדברים הקרבים בפנים אפילו לא נעשה בה כעין זביחה או כעין זריקה נעשין תקרובת. ופירות אפי' אינן משבעת המינים כיון שמין פירות מקריבין לביכורים חשיב דבר שמקריבין בפנים עכת"ד. אם כדבריך שחט חגב לפני' דפסק הרמב"ם (פ"ג הל"ד) שאינו חייב אא"כ עבודתה בכך וגרע מניסך לה עביט של מי רגלים. וכתב הכ"מ דחגב גרע דכיוצא בו נשחט בפנים. וזה מוחלק ממנו. וזה היפוך דבריך מקצה לקצה. ולדבריך ממנ"פ יתחייב. אם לא חשיב במינו נקרב בפנים הואיל וחגב לאו בר זביחה א"כ יתחייב כמו עביט. ואם כיוצא בו קרב בפנים הרי אפי' נאסר כ"ש שיתחייב: ב) ויותר י"ל כמ"ש הר"ן בחי' (פרק העור והרוטב) דהא דאין מביאין ביכורים אלא משבעת המינים היינו שאינו מחויב להביא אבל מותר להביא מהם. אלא שדבריו תמוהים מאד משמעתא דריש פרק כל קרבנות ציבור דמפורש שם דאם הביא לא קידש. ואפי' ר"ל לא פליג אלא בפירות שאינם מן המובחר עיי"ש בסוף הסוגיא. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהלכות בכורים ה"ב) דאם הביא חוץ משבעת המינים לא נתקדשו והוא ירושלמי כמ"ש הכ"מ שם: ג) מ"ש דאף שהראשונים לא חילקו כחילוק הכ"מ מ"מ אפשר שגאוני מערב [הובא ברמב"ם (פי"א מהלכות מאכלות אסורות הלכה יוד) שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר ואינו מתנסך ומותר לשתותו עם הגוי] סוברים כן. לדעתי הדבר מוכרח בגמ' אפי' לדעת הכ"מ דענבים הואיל ומביאין ממנו ביכורים חשיב קרב בפנים. שהרי במתני' מצא בראשה פרכילי ענבים כו' יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בה קרב ע"ג מזבח אסור. ושם בגמ' בשלמא יינות שמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת. הרי מפורש דמינים אלו כעין זריקה ואעפי"כ דוקא משום שקריבין ע"ג מזבח כדמסיים וכל דבר שכיוצא בו קרב ע"ג מזבח [ואם לא כן לחשוב דברים אחרים שאין קרבין ע"ג מזבח ואית בהו כעין זריקה] והיינו משום שמרקוליס אין דרכה בכך כלל. על כן בעינן שיהי' כיוצא בהן קריבין בפנים. ולהראב"ד דמחייב בשבר מקל אפי' אין דרכה במקל כלל לא קשה. דלרבנן דשחט לה חגב פטור. כ"ש במקל ואין דרכה במקל כלל. אלא שהראב"ד פוסק כר' יהודה דשחט לה חגב חייב כמפורש בדבריו. אבל לרבנן עכ"פ מוכח דבאין דרכה במקל כלל פטור ומתני' כרבנן. ע"כ אינו נאסר במרקוליס אלא דברים שקרבין ע"ג מזבח. ולהרמב"ם דמחלק בין חגב בין מקל דגרע חגב ממקל. הרי ס"ל דדוקא בדרכה במקל [כשיטת רש"י] וכמ"ש הכ"מ לדעתו וע"כ מרקוליס שאין דרכה בכך כלל אינו נאסר אלא דברים הקרבין. וכיון שעכ"פ לדעת המשנה במרקוליס אינו נאסר כי אם דבר שכיוצא בו קרב. א"כ פרכילי ענבים ושבולים למה יאסרו. אלא ודאי כיון שמביאין מהן ביכורים חשיב כיוצא בה קרב בפנים. ולפי"ז יין מבושל ועירוב שאור הואיל ולא נפסל לביכורים חשיב קרב ע"ג המזבח ונאסרין. ואין ראי' משוחט מחוסר אבר שאינו ראוי בפנים כלל: ד' ומה שהקשית האיך סתמו חכמים יין מבושל אינו נאסר משום נסך משום דלא מנסכי. שמא לדורות הבאים ינסכו אף המבושל. א"כ אם ינסכו שמן יאסור סתם שמן. אין לך אלא מה שגזרו חכמים. וכיון שבשעת גזירת חכמים לא הי' מנסכין לא הי' בכלל הגזירה. וכהאי גוונא כתבו האחרונים לענין שיעור גריס דאף שבזמה"ז אין מאכולת שיהי' בה דם מעט פחות משיעור גריס. מ"מ כיון שבשעה שגזרו על הכתמים הי' מאכולת כאלה. לא הי' פחות מכגריס בכלל הגזירה. כל שכן בנידון דידן. וזה ברור. והרי בגמ' (ד' כט:) מפורש אי משום אינסוכי לא מינסכי. מבואר שאם הי' נכרים מנסכים יין מבושל הי' נאסר. ואם לא מינסכי קאי על יין הי' לו לומר מינסך. וכן פרש"י דלא מנסכי נכרים: ה) ואני תמה על תירוצך ברמב"ם שדקדקת מלשון הרמב"ם אין מתנסך לע"ז אלא יין שראוי להקריב. דאפי' מנסכי לי' נכרים לא מתנסך. וכתבת הטעם דגרע משבר מקל הואיל והוא עצמו מתנסך וזה יש בו פסול. והרי (בסוף הלכה י') סיים הרמב"ם הרי הוא כמבושל או כשכר ואינו מתנסך. והרי שכר אינו מתנסך למזבח. ואם נאמר דשכר הואיל ופוסל המקוה בשלשת לוגין כדאיתא בעירובין (ד' נ':) וכיון שדינו כמים ומים מתנסך ע"ג מזבח בחג הסוכות. שוב דינו כמחוסר אבר דחשיב שהוא עצמו מתנסך וזה יש בו פסול. א"כ כל שכן דמי רגלים לא יאסרו דמים גמורים הם כדאיתא בבכורות (ז') דמיא על מיא נפיק לבד מי רגלים של חמור דעכירי. וא"כ למה ניסך לה עביט של מי רגלים חייב. הלא דומה לשוחט מחוסר אבר דפטור. ועיין בזבחים (דף עח:) דמי רגלים סלקי להו טבילה בהשקה דמין מים הם. וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות מקוואות הלכה י"ח). ובאמת שלא מצינו הדין מפורש אם מי רגלים פוסלין המקוה בג' לוגין אך מסברא כמו שנטהרו בהשקה דמים הם. כן פוסלין המקוה: ו) מה שהקשיתי לפי דבריי על הרא"ש שהשיב על גאוני מערב דנהי דחשש ניסוך ליכא מ"מ איכא לגזור משום בנותיהם. והרי הרא"ש כתב דגר תושב אינו אוסר במגעו רק יינו אסור. וכתבתי דהטעם