אבני נזר יורה דעה קיג

ח) ועוד ק"ל בסוגיא (ד' נ"ו:) דעובדא דנהרדעא דדשו ישראל ונכרי ההוא תמרא דאיתא שם דלר"ש מותר אפי' בשתי'. וקשה דהא שם מיירי שדרכו ברגל ממש בלא הפסק דף דאל"כ אף לרבנן אסור בשתי'. ואיך ס"ד לאסרו בהנאה לר' נתן. וא"כ הענבים שדרך הנכרי לא סייע ישראל כלל. והרי הנכרי לבד עשה את היין ואיך יהי' מותר בשתי' לר"ש. ואף דאיתא שם בש"ס (ד' ס') א"ר אבא יניחו לר"ש ברכות על ראשו כשהוא מתיר מתיר אפי' בשתי' כשהוא אוסר אוסר אף בהנאה. זהו במה שאסר משום חשש ניסוך. ממנ"פ אם חיישינן לשתי' גם להנאה ניחוש. ובמגע לא ס"ל לר"ש לחוש לבנותיהם. וכ"כ הרמב"ן שם דלא אסר ר"ש משום בנותיהם אלא ביינם ע"כ כשהוא מיתסר מיתסר אפי' בהנאה עי"ש. אבל לפמ"ש בדרכו הנכרי אוסר להרמב"ם והרשב"א משום יינם. א"כ גם לר"ש יהי' אסור בשתי'. ומה הא דקאמר אם משכחת תנא דס"ל כר"ש שרינא לי' אפי' בשתי': ט) ע"כ נ"ל דבדריכת נכרי היין אין לאסור כלל משום בנותיהם כל היכא דליכא חשש ניסוך. וטעמא דמילתא דהנה בגמ' מקשה אמתני' דירד לבור הוי יין להתנסך ממתני' דמעשרות דאיכא מ"ד משיקפה ואיכא מ"ד משישלה בחביות. ורבא סבר תלתא תנאי היא. אולם סתמא דש"ס שאני יי"נ דאחמירו בי' רבנן. והרי קי"ל להלכה לענין מעשרות משישלה בחביות. ולענין נסך משירד לבור. וחומרא דיי"נ לא שייך כשאין לחשבו משום ניסוך רק משום בלוחיהם לבד דהיינו כשמנו ואין בו חומרא מבשאר איסורים. ואדרבא הקילו בכמה דברים. ע"כ כשלא נגע בו הנכרי או שנגע נגיעה שאינה אוסרת אין לאסור משום בנותיהם. ולפי"ז הרמב"ם שאוסר נכרי שדרך היין משום כוחו הוא וכוחו דרגל אינה אוסר בהנאה וכמ"ש: י) וקצת ראי' לזה מדברי התוס' (דף נ"ו) בד"ה לימא תלתא תנאי הוא תימה אמאי לא משני במתני' עד שירד לבור ויקפה. וק"ל ומה זה תימה הלא כתבו במתני' בסה"ד בשם הרשב"ם ז"ל והביאו כל הפוסקים להלכה דאפי' ירד לבור מה שבבור אסור אפי' לא נגע בו הנכרי נאסר משום כוחו. וא"כ מוכרח דתיכף כשירד לבור הוי יין. דאל"כ הא פסק כוחו משירד לבור ועדיין אינו יין וכשנעשה יין אין כאן כוחו. ודומה למריק ענבים מכלי לכלי ואח"כ עשה ממנו יין דלא מיתסר. וא"ל דבמה שקיפה הגרעינין יאסור משום מגע מחמת דבר אחר. ליתא דמגע מחמת דבר אחר שלא בכוונה. ואפי' חשבת לי' בכוונה כמ"ש הר"ן כיון שהוא של נכרי הא כשמסיר החרצנים שוב אינו נוגע ובשעה שהוא נוגע אינו יין. ולכאורה הוא תמי' גדולה: יא) אך לפמ"ש יהי' מיושב. דהנה לפי מה שביארנו כוחו דרגל לא עדיף מנגיעה דרגל א"כ ע"כ להרשב"ם מה שבבור אסור היינו בשתי'. וקשה ל"ל מטעם כחו תיפוק לי' משום שהנכרי עשה היין אסור בשתי' משום בנותיהם. וע"כ לומר כמ"ש דמשום בנותיהם ליכא חומרא דיי"נ ולא חשיב יין. וזה אליבא דהילכתא. אבל אם נפרש משירד לבור ויקפה. וכמ"ד שאפי' במעשרות הוי קבע וא"צ לחומרא דיי"נ. א"כ אף בלא כחו מיתסר כיון שהנכרי עשה היין והוא של הנכרי מיתסר לכל הפוסקים בשתי' וכמ"ש: יב) ומעתה נשוב לנ"ד ונאמר דאפי' בלא המשכה נעשה יי"נ כדברי הרלב"ח בפרט שנעשה יין גמור, מ"מ הדבר ברור דלא הוי קביעות למעשרות ונגמר כל זמן שהצמוקין בתוך היין ואין היין מופרש מהצמוקין. והגם דמהא דקי"ל משישלה בחביות אין ראי' גמורה דשם עדיין תוסס כמו שפרש"י (בפ' השוכר את הפועלים). משא"כ בנ"ד שהוא כמו לאחר תסיסה שיש בו טעם יין גמור. מ"מ כן הוא מסברא כיון שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ואף שבישול קובע למעשרות. זה משום דהוי אכילת קבע דאפי' לא נגמרה מלאכתו אסור. וזה אין ענין לנ"ד באיסור יין: יג) ואף שהר"ש כתב (בפ"א מ"ז) בתירוץ הא' דבישול הוי גמר מלאכה יע"ש. הרי כתב עוד תירוץ אחר ולא שבקינן דברי הרמב"ם המבוררים מפני ספק הר"ש. ועוד אפי' בתירוץ הא' י"ל בנ"ד שאני דמחוסר הסרת הצמוקין. וא"כ כיון דלא הוי גמר למעשרות שוב אין אוסרין משום בנותיהם וכדכתיבנא. ואם ירצה רו"מ להחמיר שיעשה ישראל איזה מעשה בתחילה או באמצע בהגפה כפסק המחבר לענין בישול תע"ב. ואם לאו לא יפסיד. וכבר כתבתי בתשובה הקודמת להתיר בדיעבד משום דאיכא ג' ספיקות רק לכתחילה כתבתי להחמיר ומשום טעמים וראיות שכתבתי עתה אין להחמיר כלל אף לכתחילה. אך אם ירצה להחמיר תבא עליו ברכה: דברי ידידו מחו' הדו"ש הק' אברהם. סימן קטו ב"ה אור ליום ד' תצוה תרל"ט לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. א מה שכתבת דיין מבושל כיון שאין הגוים מנסכין אותו ואינו ראוי לפנים אינו נאסר אפי' בידוע שנסכו. וע"כ הקשית על הרמב"ן שהקשה על גאוני מערב ביין שנתערב שאור ודבש אינו נאסר משום נסך. והקשה הרמב"ן הלא הגוים מנסכין אותו והקשית דמה בכך. מ"מ אינו ראוי לפנים ואינו נאסר. ואף דקי"ל בעובדין אותו בכך שוב חייב בכעין עבודה שבפנים אף שדבר זה אינו ראוי לפנים. מ"מ קושייתך נכונה להרמב"ן לשיטתו דפוסק כר' יוחנן וסובר דרב ור"י פליגי ואין חילוק בין עובדין אותה בכך או לא. כל שאין הבהמה מתקבלת בפנים אינה נאסרת נר"י דקי"ל כוותי': ב) אולם לדעתי נראה דיין מבושל חשיב ראוי בפנים לבכורים כמבואר בהר"ן דראוי לבכורים חשיב ראוי לפנים. והא מוכרח מהא דמצא פרכילי ענבים במרקולס אסור אף שאין עובדין אותה בענבים כלל. ונאסרת במה שבצרן מתחילה לכך דהוי כעין זביחה. וכ"ש שמוכרח לומר כן לר"י דאפי' עובדין אותה בבהמה כזו אינה נאסרת. וכן מפורש בחי' הרמב"ן והר"ן. ויין מבושל אף שפסול למזבח הוא מהקישא דזבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו כמ"ש הרא"ש (בפ' המוכר פירות סי' יוד). והר"ן (פ' ערבי פסחים). אבל לבכורים למה יפסל וכ"ש בנתערב שאור או דבש דמקרא מלא קרבן ראשית תקריבו מהם ע"כ נאסר בנסוך כמו שנאסרין ענבים בכעין זביחה כיון שראוין לבכורים אף דזביחה ליכא בבכורים: