אבני נזר יורה דעה קיא

ואבלט דלשתות עם הגוי שפיר יש לגזור בו משום בנותיהם. וכך הם דברי מבי"ט בתשו' (ח"א סי' כ"ח) ע"ש. אלא שהוא מסתפק בדבריו. ולי מוכרח לומר כן מכח קושיא הנ"ל: מג) ומ"מ לדעת הר"ן במשנה ופרשב"ם מוכח דסתם יין מבושל כנ"ד אסור וכן נ"ל דעת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן (פרק ר' ישמעאל) בנכרים שלנו דכל מגעם שלא בכוונת ניסוך ואין אוסרין בהנאה. וכתב הרמב"ן דמ"מ בסתם יינם שהיא עיקר התקנה משום בנותיהם לא חלקו חכמים בין עובד ע"א לאינו עובדה. ובחידושיו כתב הרמב"ן בענין תינוק בן יומו אין עושה יי"נ. דכיון דאינו ראוי לנסך דומה ליין מבושל דלא גזרו בי' ע"ש. והנה כסברא זו י"ל בנכרים שבזמננו שאינם מנסכים. דאי משום שאם הי' רוצים הי' מנסכים ולא דמי לתינוק שאינו יכול לנסך. הלא גם יין מבושל יכול לנסך דודאי אם מנסך לי' אסור דזריקה המשתברת הוא. ולא גרע משבר מקל אלא דאין הנכרים רגילים לנסך. וה"נ בנכרים שבזמננו שאין רגילין לנסך כלל. ומ"מ כתב הרמב"ן דאין לחלק כלל בסתם יינם עיקר הגזירה. א"כ ה"ה ביין מבושל. ואת"ל דיש לחלק קצת. מ"מ מאחר דבגמ' לא מצינו היתר אלא במגע ומצינו דהקילו במגע יותר מבסתם יינם. אין להקל בסתם יינם: מד) וכן נ"ל מוכח לדעת הגאוני מערב שהביא הרמב"ם בלי מחלוקת. ומשמע דהכי ס"ל ג"כ דנתערב שאור ודבש שוב אינו נאסר. והקשה הר"ן הא מ"מ איכא משום בנותיהם. ותירץ דכל שאין ראוי לחוש לניסוך שוב אין גוזרין משום בנותיהם וא"כ הפי' כנ"ל. ובאמת תמוה לי איך אפשר לומר תירוץ זה כלל לדעת הרמב"ם שמסכים עמהם. שהרי הוא הסובר גר תושב אוסר במגע בשתי'. הרי דאף במקום שאין לחוש לניסוך אוסר במגע משום בנותיהם. ונ"ל דס"ל כיון דעיקר הגזירה הי' בסתם יינם וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל דבסתם יינם שהוא עיקר הגזירה כו'. אלא דאגב זה אסרו גם במגע ע"כ ביין מבושל דלא משכחת לה כלל סתם יינם. דממנ"פ אם תחילת עשייתו ביד כותי הלא אז הוא חי. וכשבא ליד כותי מבושל. א"כ תחילת עשיית היין ביד ישראל. [זולת בישול הענבים שאין שום אדם עושה כן. והעושה כן בטלה דעתו] ע"כ לא גזרו גם במגע: מה) ובזה מיושב מה שהקשו מיין מזוג דיש בו משום יי"נ אף דאינו ראוי לנסך ע"ג המזבח. והוא תמי' גדולה לדעת גאוני מערב. ובפרט שהרמב"ם הביא דין יין מזוג תוך כדי דבור. ולפמ"ש ניחא דיין מזוג שהרבה פעמים תחילת עשייתו מזוג. כגון תמד משמרים ותמד מחרצנים שלא יעצרו בגלגל שמפורש בב"ב שדינו כיין מזוג. וכל יין צמוקים הכי הוא. יש לגזור בו סתם יינם. וע"כ אסרו גם במגע משום בנותיהם. ואסרוהו גם בהנאה דאין הכל יודעים שלא אסרוהו משום ניסוך כפי' רשב"ם: מו) העולה מהנ"ל דלשיטת הרשב"ם והרמב"ן וגאוני מערב והר"ן במשנה ותוס' שהתירו מגע גר תושב. אין הכרח דיין מבושל אין בו משום בנותיהם הדבר ברור דיין מבושל סתם יינם היינו שבישלו הנכרים ועשו מהם יין אסור בשתי' משום בנותיהם. ובש"ע יש דיעות שהרמ"א הביא י"א דאין מגע גר תושב אוסר בשתי' ולדידהו אוסר סתם יין מבושל: מז) אולם יש לחקור אם נ"ד מקרי סתם יינם. כי הפוסקים לא ביארו סתם יינם מה הוא. דהנה אין לומר שתלוי אם היין בשעת עשייתו הוא של נכרים. שהרי שנינו המטהר יינו של נכרים היינו שישראל דורכים אותו ואין הנכרי נוגע בו. אלא שראיתי לר"ן ז"ל בע"ז (ד' נ"ו ע"ב) מחלק בין עובדא דינוקא דלדרוך עם הנכרי בגת בין עובדא דנהרדעא דדשו ישראל ונכרי לההיא חמרא. דעובדא דנהרדעא דוקא חילקו בו להתיר. משום שהי' מגע שלא בכונת ניסוך משא"כ בההיא דינוקא דלדרוך עם הנכרי היין של נכרים והוא סתם יינם ובסתם יינם השוו את המידות עיש"ה שזה כוונתו שם. וצריך להבין ממשנה דהמטהר יינם של נכרים: מח) ונראה דהר"ן לטעמי' (בפ' אין מעמידין בענין פת של נכרים שכ' וז"ל ולי נראה שהפת של נכרים אפי' נאפה ע"י ישראל כיון שהנכרי לשה וערכו ומן הנכרי לקחו אסור. וביאר הב"י דבריו דאם הגוי לש וערך קמח של ישראל אין בו איסור רק משום שלוקחו מנכרי ג"כ. והנה מבואר מדברי הר"ן דאיסור פתם תלוי בתרתי שהנכרי עשאו וגם הוא של נכרי. וע"כ ה"ה איסור יינם [לבד מה שגזרו חכמים ביין לאסור במגע משום ניסוך וליש פוסקים משום בנותיהם וניחא משנתינו דהמטהר יינו של נכרים כיון שאין הנכרי דורכו. משא"כ לדרוך עם הנכרי בגת של נכרי שהנכרי נמי דורכו וגם הוא של נכרי. שפיר נקרא סתם יינם. ואף שהישראל נמי דורכו ובאיסורין אלו כל שישראל מעורב בו מותר כמו בהתחיל הנכרי וגמר ישראל או להיפך. מ"מ י"ל שהענבים שהגוי דורכם נעשו בלי שום סיוע ישראל: מט) העולה מזה שדעת הר"ן דלא מקרי סתם יינם אלא בתרתי שהיא של נכרים והנכרי דורכו וכמו בפתם. וכבר כתב הר"ן דאיסורין האלו שוות הן רק חשש ניסוך שניתוסף בו ביין: נ) איברא דבהא דכתב הר"ן בפת של נכרים לאסור אף בלי אפיית הגוי. הרמב"ם והרשב"א חולקין עליו. והכי קי"ל בש"ע דאפי' פת של נכרים מותר כשהישראל עשה א' מג' מלאכות. ולשיטתם אין חילוק של מי הוא הפת רק מי עשהו דהיינו מי אופהו. ולפי"ז ה"ה בסתם יינם אפי' הוא של ישראל רק הנכרי דורכו מקרי סתם יינם. והכי משמע לי מדברי הרמב"ם (פי"א הלכה י"ב) וז"ל גוי שדרך היין ולא נגע בו כו' הרי זה אסור בשתי'. וזה מפורש כמ"ש דבדריכה לבד נקרא סתם יינם. וכמו שנקרא פתם באפי' ה"נ נקרא יינם בדריכה ומתסר בשתי' משום בנותיהם. דאין לפרש דהרמב"ם משום כוחו אסר לי' (וכמו שפי' הט"ז דברי הש"ע שהעתיק דין זה] וכשיטת רשב"ם שהביאו בתוס' במתני' דלוקחין גת בעוטה. דאפי' עשה הנכרי הכח כשעדיין אינו יין כיון שכוחו נמשך אחר שנעשה יין חשיב כוחו. דא"כ דנקרא כוחו אף בהנאה ליתסר שהרי הרמב"ם הוא הסובר (פי"ב הל"ב) כוחו אסור בהנאה. גם דוחק גדול לפרש כפי' הלח"מ משום דנגע ברגל דא"כ לא הו"ל לרמב"ם לסתום דמשמע אפי' לא נגע בו כלל כגון שדרך ע"ג דפים המונחים על הענבים אוסר בשתי'. אבל הדבר ברור שכוונת הרמב"ם כמ"ש והרמב"ם לטעמי' בפת וכמ"ש. [הגהה. אחר זמן רב ראיתי דז"א שהרי פת ישראל שאפאו גוי היא מגזירת שלקות כמ"ש המרדכי והטור (סי' קי"ב) וכן פסק בש"ע וא"כ גזירת