אבני נזר יורה דעה קט

כד) ואפי' לדעת הרלב"ח (סי' מ"א) דאפי' אין בו רבע יין חשיב יין צמוקים. היינו משום דמדמי ליין גמור מזוג שדעת הר"ן דכ"ז שיש בו טעם וראוי לשתותי הוי יין גמור. וא"כ דינו שוה ממש ליין מזוג שאינו נעשה כולו יין. וא"כ קשה טובא על המבי"ט ומהרי"ט מסוגיא דעירובין וממתני' דמעשרות. וצ"ל לשיטתם דמים שנהככים להיות כיין לא חשיב גידולי קרקע שאף שנהפך להיות יין מחמת היין שהוא גד"ק מ"מ הם עצמם אינם גד"ק וע"כ פטורים ממעשר רק היין שנתערב בו. וכן ליקח בכסף מעשר דבעינן גד"ק הי' אסור לקנות המים שנתהוה יין. ע"כ רק מטעם הבליעה קאתינן עלה: כה) ולפי"ז יש מקום לומר דהמים שנתהוה יין הרי נולדו יין מבושל ולא נשתנה היין כלל דכך נולד יין מבושל. ולא דמי אפי' לבישול הענבים שנשתנה היין שבתוך הענבים. וכן להדלה הגפן ע"ג תאנים שנשתנה הגפן שהיין בא ממנו. משא"כ בזה שלא חשיב פרי כלל כנ"ל דלא חשיב גד"ק כלל. כן יש לומר: כו) אולם באמת הא דמבי"ט ומהרי"ט לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. ואם כי איני כדאי לחלוק. על הגדולים. מ"מ נ"ל ראי' ברורה שהתוס' אינם סוברים כן. ובח"צ (סי' ק"מ) חולק ג"כ עליהם. והנה אני תמה על הכה"ג שפי' דברי הש"ע (סי' תס"ב סעי' ג') בשם סמ"ג מותר ללוש ביין ואף שרגילין ליתן מים בעת הביצור כדי להתיר ניצוק. ופי' כנה"ג הביאו המג"א משום דנעשה הכל יין כדברי המבי"ט ומהרי"ט ותמה אני א"כ שוב איך יתיר ניצוק כיון דהוי יין גמור וכשר לנסכים. כמו שהוכיחו מיין צמוקים. א"כ הו"ל מב"מ: כז) ועוד מוכח להדיא דלא כוותייהו. מתוס' חולין (ל':) בתמד שהחמיץ לר"י דמחייב במעשר אינו פוסל את המקוה. וכ' התוס' דאפי' יש יותר מג' לוגין שמלבד היין שבו יש ג' לוגין אינו פוסל מידי דהוי איין מזוג דחשיב הכל כיין כיון שיש בהם טעם יין. ואם איתא לדברי המבי"ט ומהרי"ט בפשיטות הו"ל לומר כיון דהחמיץ היינו תוסס. א"כ נשתנה ונעשה הכל יין בעצמותו. כמו שהביאו הדמיון ממי גשמים שנשתנו בתוך הענבים. ול"ל לומר דחשיב כיין והביאו דמיון מיין מזוג דבזה אף המבי"ט ומהרי"ט מודים דלאו יין ממש הוא כיון דלא תוסס ביחד. ועוד הי' התוס' מרויחין בזה ליישב קושיתם דלעיל (כ"ט ע"ב בד"ה המתמד) דלוקמי ברמא תלתא ואתא ארבע. דא"כ לא הי' נחשב הכל יין לפי סברת הרב מלאדי. כיון דבעי' שיהי' בתוכו רבע יין א"כ אינו יין מחמת עצמו. משא"כ לר"י דלא בעי שוב נחשב הכל יין: כח) אלא ודאי ברור שהסמ"ג והא"ז שכתבו שבעת הבציר מועיל להתיר ניצוק. וכן התוס' דפ"ק דחולין לא ס"ל הא דמבי"ט ומהרי"ט. ולרבותינו הראשונים ז"ל אנו שומעין. והיטב אשר דיבר החכ"צ בתשו' (סי' ק"מ) דדחה דבריהם וראייתם מנסכים דכשר ולא חשיב מזוג. דהתם ביין היוצא מהצמוקים עצמם. וראיתי מביאים בשם בנו הרב ר"י עמדין שדחה דברי אביו מכח דברי הרי"ף (פ' ע"פ) שפי' הא דצמוקים בחרינהו במיא. וליתא דהרי"ף קאי לענין קידוש ע"ש. ובזה ודאי מועיל תרינהו במים דיין מזוג מעלי לקידוש: כט) אולם מצאתי קצת מקום למהרי"ט ומבי"ט לפי שיטת הרמב"ם. דהנה הרמב"ם פסק (פ"ב מה' מעשר הל"ז) כרבנן דאינו חייב במעשר אא"כ רמא תלתא ואתא ארבע. ולענין שיהי' ניקח בכסף מעשר פסק (פ"ז מה' מעשר שני הל"ו). דאפי' אין כאן רבע יין ניקח בכסף מעשר כשהחמיץ. וכן פסק בהלכות מקוואות (פ"ז הל"ד) דחמד שלא החמיץ פוסל המקוה. משמע דמשהחמיץ לעולם אינו פוסל אפי' לא רמי תלתא ואתא ארבע. ובאמת ממקוה לא קשה דאנן קי"ל דבמראה יין לחוד אינו פוסל כ"ש בטעמא יין כשהחמיץ. אבל מכסף מעשר תימה גדולה. ואין לומר משום הבלעה כיון דפטור ממעשר לגמרי ע"כ דלא חשיב שיש בו יין כלל: ל) ולשיטתם יש ליישב. דהנה הרמב"ם (פ"ז מה' מע"ש) כתב דביצים וחלב נקחים בכסף מעשר כיון שהם גידולי גידולים [והכ"מ לא כתב מקור דין רק ראיית המגדול עוז מדטמא טומאת אוכלין ובש"ס נדה מדמה להו אהדדי. ותמוה מאוד דמה שאינו גד"ק מה זה ענין לטומאת אוכלין ותמהני על הכ"ח שהביא דברים אלו] ולהנ"ל יתיישב בטוב טעם דמה שאינו חייב במעשר משום דהמים שנעשו יין לא חשיבי גד"ק ומ"מ חשובים גידולים מהיין ולענין שיהי' ניקח בכסף מעשר גידולי גידולים נמי נקחין. וכ"ש שאינו פוסל המקוה כיון שהם עצמם נחשבים יין: לא) ויש לומר עוד דר"י דמחייב במעשר ס"ל גם במעשר גידולי גידולים חייבים. ויש לומר דרבנן לטעמייהו ור"י לטעמי'. דהנה הרמב"ם (פ"ח מהל' שבת) פסק דחובל חייב משום מפרק תולדה דדש. וכן החולב משום מפרק וחייב חטאת משום דש וידוע שהתוס' חולקין דלהלכה דאין דישה אלא בגד"ק אין החולב חייב משום דש. וראייתם מהחולב והמחבץ והמגבן דאין פועל אוכל בהן. אלמא בעלי חיים לא חשיב גד"ק ממש. והקשה לשיטת הרמב"ם בחולב וחובל איך חייב חטאת משום מפרק. וצ"ל להרמב"ם דלעולם בע"ח חשובים גד"ק וטעם החולב והמחבץ והמגבן דאין פועל אוכל בהן משום דהוי גידולי גידולין ולעולם בע"ח חשיבים גידולי קרקע. וע"כ החולב והחובל חייב דמפורש בס' הישר לר"ת (ד' כ"ה) בהא דמקשה הש"ס (פ' מפנין קכ"ח.) אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה בשערה תיפוק לי' משום סחיטה. וכתב ר"ת דסובר המקשה יש דישה שלא בגד"ק ע"כ. והנה למדנו מדברי ר"ת ז"ל דלא אזלי' בתר הנסחט הוא השמן שהרי השמן גד"ק רק בתר המכוסה בו הוא השער אזלי' [וכן מתבאר מדברי הרמב"ן בטעם איסור ברירת פסולת מאוכל דבאיסורא עסיק ע"ש היטב. הרי דהאיסור הוא הפסולת שמברר מתוכו האוכל. וה"נ לענין דש האיסור הקליפה שמפריד מתוכה האוכל. ועי' בחי' הר"ן (פ' כלל גדול) והטעם בזה ידוע למבינים ולא אוכל לפרש] וה"נ בחולב לאו בתר החלב אזלי' לענין שבת רק בתר האם שהיא גד"ק. משא"כ בפועל דבתר מה שאוכל אזלי' דהוי גידולי גידולין: לב) העולה מזה דלרבנן דס"ל אין דישה אלא בגד"ק. וחובל ע"כ הוי מלאכה מדאיצטריך רחמנא למשרי מילה מוכח דבעלי חיים חשיבים גידולי קרקע. ממילא מוכח מדמעטה התורה החולב כו' מאכילת פועל דגידולי גידולין לאו כגידולין דמי. דאל"כ האיך מיעטה התורה החולב כו' מאכילת פועל. וע"כ