אבני נזר יורה דעה קו

כמבואר ברמב"ם] א' מרש"י שפי' אמתני' אין מביאין לא מעושן ולא מבושל בשהי' ענבים מרים הי' מעשנין אותן או מבשלין אותן. הרי דאף בישול ענבים מהני להחשב יין מבושל. ולדידי הא לאו ראי'. ואדרבה לשון רש"י מורה דמשום גריעותא דענבים שמרים וצריך לעשנם או לבשלם. והוא דבר הלמד מענינו מתני' דלעיל (פ"ה :) בזיתים דתנן אין מביאין מן הגרגרים שנשרו במים ולא מן הכבושים ולא מן השלוקים פרש"י בפי' הב' אין מביאין מאותם זיתים שאין מוציאין שמנם אא"כ נשרו כו' ה"נ יש לפרש בזה: ג) אך יש ליישב ראי' זו. דהנה התוס' ב"ב (צ"ז.) הקשו אהא דאמרי' שם אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח ופריך למעוטי מאי. והקשו התוס' דלימא למעוטי יין מבושל. ותירצו בשני פנים פן הא' דיין מבושל אפי' בפה"ג אין מברכין עליו משום דאישתני לגריעותא ולא אצטריך למימר דאין מקדשין עליו וזהו שיטת רש"י. פן הב' דביין מבושל מקדשין עליו דהא דאין מקדשין אלא ביין הראוי לנסך הוא מאי שאינו ראוי לנסך מחמת גריעותא. משא"כ ביין מבושל דאישתני לעלויא אלא דגזה"כ דאין כשר לניסוך ומ"מ לקידוש כשר. א"כ לפי פרש"י במנחות שהענבים מרים וצריך לעשנן או לבשלן הא פשיטא דאישתני למעליותא ומברכין בפה"ג. וקשה לימא למעוטי יין מבושל באופן זה שפרש"י שהי' הענבים מרים וע"כ לומר כפן הב' שכתבו שבאמת מקדשין עליו כיון דאינו מחמת ריעותא רק מגזה"כ. א"כ מוכח דאין הפסול מחמת שהענבים מרים. דא"כ הרי הפסול מחמת מרירת הענבים והיא גריעותא. אלא ודאי דאף בזה הפסול משום מבושל. כן אמינא מטיבותא דהרה"ג מקאליש: ד) אך באמת אין להעמיד יסוד ע"ז כלל. והרי הגאונים סוברים יין מבושל מברכין בפה"ג ומ"מ אין מקדשין עליו. וכן דעת הרמב"ם דבאמת הש"ס ממעט מבושל ואטו כי רוכלא ליחשב וליזל. והראי' שכתב עוד הרה"ג מקאליש ממתני' דאין מביאין הליסטיון ואם הביא כשר אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול. והקשה הש"ס והא אמרת רישא אין מביאין את הליסטיון ואם הביא כשר. ובתוס' בשם רש"י פי' אליסטיון שתולין הענבים בשמש ואם הי' מקום לחלק בין ענבים שנתבשלו בין שנתבשל היין נימא דמה דתני במתני' אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל שהיין נתבשל, ולא הי' קשה מהך דהליסטיון. ואני תמה על חכמתו כי נראה שהבין שקושיית הש"ס ממבושל. וזה בדותא. כי קושיית הש"ס ממתוק וכן פרש"י שם להדיא. והמקשן מדמה מתוק מחמת עצמו למתוק מחמת השמש ואין הקושיא כלל מחמת בישול. וכן מוכח להדיא בשנויא דר' אשי חוליא דפירי מאיס וזה קאי על מתוק דהפסול משום חוליא. וכפי מה שהי' סובר דפסול מבושל משום מאיסתא פשיטא דהי' פסול לקידוש. והרי להדיא כתב הרא"ש (פ' המוכר פירות) דיין מבושל כשר לקידוש דאין פיסולו משום גריעותא רק משום שנשתנה. ובלתי ספק מחמת גודל טרדותו יצא הדבר כשגגה היוצא מלפני השליט. אך ראי' ראשונה יש מקום לדבר בה. אך לא להעמיד ע"ז יסוד כלל כנ"ל: ה) עוד כתב הרה"ג מקאליש לפי טעם הרא"ש (פ"ב דע"ז) בטעמא דהיתר מבושל משום דלא שכיח וה"נ לא שכיח לבשל הענבים לעשות יין. ובהא אהימנותא דהרה"ג מקאליש קא סמיכנא שאין מבשלין הצמוקים לעשות יין רק שותין אותם. אך עכ"ז אין היתר כלל מהרא"ש דהרא"ש אינו חולק על טעם הרמב"ם משום דאינו כשר למזבח רק שכתב דאף דליכא חשש ניסוך מ"מ יש לגזור משום בנותיהם ע"כ דוקא יין מבושל הוציאו מגזירתם דלא שכיח לעשות יין מבושל. אבל מ"מ צריך לטעמא דאינו ראוי לנסך ע"ג המזבח. ואף לפי מה שחילקו הרמב"ן והר"ן על החכמי מערב שהביא הרמב"ם שאם נתערב שאור או דבש אינו מתנסך. וחלקו עליו דנהי דלדידן פסול דילמא אינהו מנסכי' לי' ודוקא מבושל שיצא מכלל יין סתם. פירשו ג"כ משום שאינו מתנסך ע"ג המזבח אלא שצריך שגם אינהו לא מנסכי לי' וכ"כ בלבוש יע"ש: והנה ראיתי כבוד מחותני נ"י כתב ראי' לאיסור והביא דברי החוו"ד בשם או"ה דדם היוצא ע"י כבישה מדרבנן כמו דם שבישלו מחמת שיש בו תערובת מים. מזה הוכיח מעלתו דכל הקרבים ע"ג המזבח פסולים כשהן מעורבין במים. וא"כ איך יין צמוקים מתנסך הא שרוי במים. ולדעת חכמי המערב הפסול לגבי מזבח אינו מתנסך. מזה הוכיח מעלתו דמה שהוא צורך לעשות היין לא מיקרי שינוי לפסול להקרבה והוליד מזה דה"ה בישול. ואני תמה אטו האו"ה משום שינוי פסל הלא משום מים פסל. וז"ל האו"ה (שער ואו דין כ') ודוקא ששהה כבר שיעור מליחה דאל"כ יש לו עדיין תקנה ע"י הדחה ומליחה דאגב דפליט כו' דלא גרע מנפל לציר דהכא ג"כ דם דרבנן הוא מאחר שנתערב במים דהתירא דלא קרוי דם. לאו בטעמא דנתבשל טעמא תלוי מילתא אלא בראוי להקרבה ע"ג המזבח כדאיתא לעיל עיי"ש. ומאי נ"מ אם הוא סיבה ליין או לא: ז) ובגוף הדבר שהביא מאו"ה מדם ליין. הנה תלי תניא בדלא תניא. כי דם שנינו במשנה דזבחים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר וע"כ כוונת או"ה כשאין מראית דם במים כי הוא מעט דם היוצא בשרי' וא"כ ביין צמוקים שיש בו מראה יין מה ראי' משם. אולם באמת יין מזוג מפורש בש"ס ב"ב (דף צ"ז) דפסול משום דכתיב שכר מידי דמשכר. ובאמת הראשונים הקשו על חכמי מערב מיין מזוג דפסול למזבח ואעפי"כ מפורש בש"ס ע"ז (ל'.) דיש בו משום יין נסך. א"כ מאי קושיא מיין צמוקים דהוא יין מזוג דמפורש בש"ס ע"ז (ל'.) דיש בו משום יי"נ: ח) והנה גוף הסברא שכתב מעלתו דמה שהוא סיבה לעשיית היין לא הוה שינוי. באמת הבא להחמיר בפרט במילתא דרבנן בסברא בעלמא עליו הראי' כדתנן במס' ידים. ויש להביא ראי' להיפוך מהרמב"ם (פ"ט מהלכות פרה אדומה הלכה י"ג) מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמם כשרים מחמת עשן פסולים הגלידו וחזרו ונימוחו אפי' נימוחו בחמה כשרים אבל אם הניחן באור פסולים. והנה דין מי חטאת כדין הנסכים שנפסלים בשינוי ואם הוחם באור פסולים. וכן בנסכים כשר אם חוממו בחמה כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהלכות איסורי המזבח הלכה ט') וז"ל אבל אם חוממו בחמה ולא נתנה בו טעם בישול כשר. הרי שדין אחד להם. והרי עינינו רואות שאף שמה שהניחם באור היא סיבה להויית המי חטאת שבעוד שהיא גליד אין שם מים עליו כדתניא בתוספתא הביאו הר"ש (פ"ג דטהרות) מים שהגלידו