אבני נזר יורה דעה קג

ישראל רוצה לזכות בו. עוד לא יצא מרשות הגוי ואינו חייב להטבילו. ור' אשי רצה לזכות בו וטבלה. אבל אין חיוב לזכות: ד) ואם היינו אומרים דדעתי' לשקועי' הוי סילוק גמור ונפקע רשות הגוי לגמרי. א"כ לדעת המאירי בשטמ"ק ב"ק (מ"ט:) במשכנתא של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו. ופירש המאירי קנין ממש ואינו יכול הזוכה לסלקו בזוזי. וכיון שקנה בעל המשכון אפי' אינו עומד בחצירו [שאם הי' בחצירו הי' קונה כולה] נראה דא"צ דעת בעל המשכון כיון דקונה ממילא כמו ירושה. וכיון שקונה כנגד מעותיו שוב חייב להטביל. דבשותפין ישראל וגוי כתב באו"ה שאין חייב להטביל דאינו מועיל כיון שהגוי שותף הוי כטמא שטובל ושרץ בידו. אבל זה שרשות גוי נפקע לגמרי שוב מחויב משום חלקו של ישראל. אך לדעת הרי"ף והרמב"ם י"ל דס"ל דהוי רק כמו יאוש: ה) כתב הרא"ש (פרק כל שעה) בשם בעל העיטור משכון של גוי ביד ישראל בריבית מותר ישראל למשכנו לישראל אחר באותו הריבית אעפ"י שלא העמידו אצל הנכרי ולא אמרינן אשתכח ישראל הוא דשקיל ריבית דהא לא קניא לי' אלא היכא דאמר לו מעכשיו דאז הוי דעתו לשקועי'. ובלי ספק שבעל העיטור למד זה משמעתין. ולפענ"ד נראה דדין זה דדעתי' לשקועי' מהני אינו רק במשכון כלים שראוי להשתמש בו. וכיון שהמלוה יכול להשתמש בו. ועל מנת כן השכינו בידו. דאל"כ לא הי' רב אשי משתמש בו (וישראל מישראל אסור להשתמש משום רבית. ושוב לא השכינו להשתמש. אבל משכון דגוי ודאי על מנת כן השכינו] וא"כ יש למלוה בו קנין פירות. ובסוף פרק השולח דביובל ראשון לכולי עלמא קנין פירות כקנין הגוף דלא סמכה דעתו שתחזור אליו. והכא נמי כיון שבדעתו לשקועי'. ולא סמכה דעתו של נכרי שתחזור אליו הקנין פירות שיש לישראל בה. חשיב כקנין הגוף. ואין לומר דלא חשיב קנין פירות כיון שיכול לפדותו. [הלא המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ג"כ יכול לפדותו לאחר שתי שנים ואעפי"כ חשיב קנין הגוף ואף שיש לחלק בזה] דנראה דבתוך הזמן אינו יכול לפדותו כיון שהזמן גם לטובת המלוה שיוכל להשתמש במשכון. וכל זה במשכון כלי. אבל במשכון אוכל וכהאי גוונא שאינו דבר תשמיש יש לומר דלא מהני דעתי' לשקועי': סימן קח שאלה יורה הטמונה וקבוע בתוך תנור שמחממין בה מים תמיד ונפל רוטב בשר על דופנה מבחוץ אם צריך הגעלה. ואת"ל דצריך אם מהני: א) תשובה יעיין בש"ך (סי' צ"ד ס"ק ט"ו) דכשיש ג' נותני טעמים מותר אפי' לכתחילה. וה"נ י"ל דהוי ג' נותני טעמים מן הבשר אל הרוטב ומן הרוטב אל דופן הקדירה ומהקדירה אל המים ועדיין היתר. אך יש לעיין כיון דבשעה שמחמם המים הוא טעם שני בתוך הקדירה. דומה למה שאמרו שאסור להעלות דגים בקערה על מנת לאוכלו בכותח: ב) אך לפימ"ש הרשב"א והובא בטוש"ע יו"ד סימן קכ"ב) בכלי שדרכו להשתמש בשפע שנבלע בו איסור מותר להשתמש בו היתר ולא חיישינן שמא ישתמש בו היתר מועט ועיין ברשב"א בתה"א ובמשה"ב דלא חשיב מבטל איסור כיון שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם כמו שדרכו להשתמש חשיב כאילו כבר נתבטל יע"ש היטב. וה"נ כיון שדרכו להשתמש בו מים והוא עשוי לכך וכשישתמש בו מים לעולם יהי' טעם ג'. חשיב כאלו כבר הוא טעם ג' ומותר ודו"ק: ג) ואף הטור שחולק על הרשב"א דגזרינן שמא ישתמש בו דבר מועט. אבל מ"מ מבטל איסור לא משיב כנ"ל. והא דאסור להעלות דגים על הקערה משום דדרך נמי להעלות דגים שנתבשלו כבר בחמאה. וע"כ חשיב כמו מבטל איסור לכתחילה דעדיין אפשר לטעם הנבלע בקערה לבוא לידי איסור ועיין: ד) אך יש לפקפק לפמ"ש הפרמ"ג (סי' צ"ה) דטעם ראשון באוכל וטעם שני בכלי אסור דחשיב טעם ראשון. וא"כ הכא חשיב טעם ראשון. אולם בפתחי תשובה כתב שבתשו' פני ארי' האריך לחלוק ואין גוף התשובה בידי [ועיין בר"ן (פ' כל הבשר) מ"ש בשם אחרים. ולדידהו ודאי אף טעם הנבלע באוכל חשיב טעם יע"ש]: ה) אולם בחוו"ד העלה להתיר דגים שנצלו בקערה שבישלו בה בשר לאוכלם בכותח אף להאוסרין נצלו. דהכא חשיב נמי ג' נותני טעמים מן הבשר אל הרוטב ומהרוטב אל הקדירה כו' יע"ש. משמע דטעם ראשון באוכל כו' חשיב נ"ט בר נ"ט. אולם הראי' שהביא מהתוס' שכתבו אהא דכי מבשל בה שלמים אתמול מבשל בה חטאת האידנא דלא ממעט באכילת חטאת דטעם שלמים הבלוע בה נעשה נותר בלילה וצריך לאוכלו ביום משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא והוי ג' נותני טעמים מהקדירה אל הרוטב כו' והקשה דמ"מ ממעט באכילת רוטב. אלא ודאי כיון שבלע הקדירה ע"י רוטב חשיב ג' נותני טעמים יע"ש. ולפענ"ד יש לדחות לפמ"ש הש"ך (סי' צ"ב סקי"ד) בהא דלח בלח לא אמרינן תנ"נ דאין חילוק אפי' ההיתר האחר שנפל לתוכו לח או יבש. מיהו זה לפרש"י ביומא בהא דפרוש מקצתייהו אך להלכה לא קי"ל כפי' הזה. וא"כ אין להקל (חסר הסיום): סימן קט הקונה כלי תשמיש מן המומר צריכין טבילה שאלה או לא. וכן אם מותר לשאול כלים אצל המומר שקנאם המומר מגוי ולא הטבילם. מי נימא דמומר דינו כגוי והקונה ממנו צריכין טבילה. ממילא השואל ממנו דינו כדין השואל מן הגוי שא"צ טבילה. או דילמא שדינו כישראל והקונה ממנו א"צ טבילה, וכלים שקנאם מומר מנכרי נתחייבו בידו טבילה והשואל ממנו אסור להשתמש בהם בלא טבילה: א) תשובה הנה המומר קי"ל דיש בו שני הדינים דינו כישראל דאי קדיש בת ישראל קידושיו קידושין. וכן בכמה דברים אעפ"י שחטא ישראל הוא. ודינו כגוי דהבא על המומרת קנאים פוגעים בו וכן לכמה דברים י' כללו של דבר דנין אותו לכל הדברים להחמיר ולא מטעם ספק אלא שהוא גוי מחמת מעשיו וישראל מתולדתו ע"כ יש בו חומרי זה וזה. ע"נ